כמה ערים ומחוזות הצליחו לגבות בין עשרות אלפי למיליוני דולר כתוצאה ממיסוי על מוצרים קשורי קאנביס, מאז שהמכירות של החומר הפכו לחוקיות ב-1 בינואר 2018. למעלה ממחצית אזורי השיפוט, שהתירו את מכירת הקאנביס, עדיין לא הצליחו לגרום לעסקים שמוכרים אותו, לשלם את מס מריחואנה מקומי. אלה שכן הטילו מיסי מריחואנה, משתמשות בסוגים של אסטרטגיות לגביית המס הזה.
אחת הערים גובה מס בסך 1% מהסוחרים, מכלל המכירות ואילו במקום אחר גובים 25 דולר לרגל מרובע, של חלל העסק המוכר ואלו במקום שלישי גובים שכר דירה של 30,000 דולר בשנה.
כמה ערים ומחוזות בוחנים את נושא הטלת מיסוי גורף על מוכרי מריחואנה, בעוד אחרים שוקלים מו"מ להגעה להסכמים על תעריף קבוע, שייגבה מבעלי העסקים הללו.
אלה הן התובנות החדשות ממאגר נתונים כלל ארצי, הבוחן את מדיניות המריחואנה שהונהגה על ידי 428 ערים ו-58 מחוזות בקליפורניה, שנערך על ידי קבוצת החדשות של דרום קליפורניה (the Southern California News Group) וגופים דומים ברחבי המדינה. הרעיון הוא לבדוק כיצד ערים מגיבות לתעשיית המריחואנה וכיצד החוקים החדשים מתיישבים עם רצון הבוחרים.
בחלק מהמקרים ממשלים מקומיים מטילים מגבלות על שימוש אישי בקאנביס באמצעות דרישה לתשלום גבוה יחסית, עבור רישוי לגדל את הצמח בבית, או שהן מגבילות לחלוטין שירות משלוחים של המוצר.
הכתבה הזו בוחנת כיצד ערים ומחוזות בקליפורניה מנסים לגבות כמה שיותר כסף מהמגדלים והמשתמשים. לצורך הכתבה רואיינו מנהיגים מקומיים, נציגים של התעשייה ותומכים בהכבדת המיסוי על האפשרויות השונות בתחום. לכולם הוצגה שאלה זו: כשזה מגיע למיסוי על מריחואנה, כמה הרבה, זה הרבה מדי?
החל מ-1 בינואר הצעת חוק 64 שאושרה על ידי 57% מהמצביעים במדינה, בנובמבר 2016, הטילה מיסי מדינה של 15% על כל המריחואנה הנמכרת בקליפורניה – הנתון איננו כולל את התעריף הניגבה על ידי ממשלים מקומיים.
החוק מחייב ערים ומחוזות לקבל את הסכמת התושבים, לפני שהם מטילים מיסוי מקומי על קאנביס. אלא שהנתונים שנבחנו מורים, כי בעוד 18 מתוך 58 מחוזות המדינה הנהיגו חוקים, המקדמים בברכה לפחות סוג אחד של עסקי מריחואנה, רק 8 מחוזות עד כה, העבירו הצעות חוק שנועדו למסות את הפעילות הזו.
המצב הזה דומה גם בקרב ערים. בוחרים ב-57 ערים בלבד, מתוך 144 המתירות תפעול עסקים של מריחואנה בתחומיהן, אישרו הטלת מיסים על התעשייה הזו. (הנתון כולל את קולבר סיטי, שתוצאות ראשוניות של הצבעה מיוחדת מה-10 באפריל, מראות שהמצביעים מצדדים באופן מובהק ביותר, בהטלת מיסים על קאנביס). הנתונים של המדינה לא יהיו רשמיים לפני החודש הבא, אבל ערים שהנהיגו מס על קאנביס מדווחות, שהרבע הראשון של 2018 היה "חזק" מבחינת ההכנסות.
הקאנביס "ידידותי" לערים קטנות
הקאנביס היה חביב וידידותי לערים קטנות – ברקלי שילשה את הכנסותיה מקאנביס בינואר האחרון, ב-38,000 דולר יותר, מאשר היא עשתה בינואר 2017, אז רק מריחואנה רפואית היתה מותרת למכירה חוקית. פריס, במחוז ריברסייד, גבתה 41,124 דולר כספי מיסים מעסקי המריחואנה בתחומה בינואר ופברואר.
חנות קנאביס בלוס אנג'לס
קאנביס הכניס כסף לקופות ערים גדולות גם כן. סן-חוזה גבתה כמעט 2.2 מיליון דולר בהכנסות מקאנביס בחודשיים הראשונים השנה, בעוד אוקלנד גבתה 2.86 מיליון דור ברבע הראשון. יחד עם זאת, קטנות או גדולות, ערים ומחוזות מציינים, שנידרשים תקציבים לא מבוטלים כדי לכסות את ההוצאות הרבות הכרוכות בפיקוח וגבייה של כספי מיסים מקאנביס. רישומים, פיקוח, איסוף מידע, אכיפת החוק והסדר ועוד ועוד. הרשויות מציינות יחד עם זאת, שתושבים רבים רוצים לראות תועלת כספית עבורם, בתמורה להסכמה שלהם לקדם בברכה עסקים חוקיים של קאנביס בתחומי ישובם, שמבחינת רבים, הם עדיין שנויים במחלוקת.
זו הסיבה בגינה תחומי שיפוט רבים שעדיין לא הנהיגו מערכת מיסוי על תעשיית הקאנביס, ממתינות להצעות שונות בתחום לאחר שייבדקו, בסוף השנה, הנתונים המדוייקים יותר, שיאפשרו קבלת תמונה חדה וברורה יותר בנדון.
מפקחים במחוזות יולו, סנטה-ברברה, סן-לואיס אוביספו ואימפריאלי הסכימו או דנו בקבלת אישור מהבוחרים, לפני אישור הטלת מיסים השנה. ערים כמו סן-רפאל ונבדה-סיטי מתכננות אף הן להנהיג אמצעי גביית מס על מריחואנה, לאחר ההצבעה בחודש יוני, בעוד סרס ווויליטס, ממתינות לתוצאות הבחירות של נובמבר.
ערים מנהיגות מערכת מיסוי בטרם אישרו מכירה חופשית של מריחואנה
זה יכול לקחת חודשים - ומאות אלפי דולרים - כדי לקבל החלטה בענין האמצעים שיש לנקוט. לכן, מספר ערים ומחוזות מעדיפות לאפשר הקמת עסקים כאלה לקום ולפעול לפני קבלת החלטה על מיסים בתקווה להעניק למפעילים יתרון תחרותי מסוים, מאז החלו הרשויות להעניק רישיונות להפעלת עסקים בתחום הזה למכירת מריחואנה ב-1 בינואר. ישנן ערים שנקטו בשיטה ההפוכה, הנהיגו מערכת מיסוי, למרות שהן עדין לא מתירות לתעשייה הזו לפעול בתחומן, בבחינת "שיהיה", למקרה שהן תשננה את המדיניות ותחלטנה לאפשר קיום עסקים כאלה. פילמור למשל, הצביעה לטובת מיסוי המגדלים והמשווקים ב-2016 – אבל, עדין, היא עדיין בולמת את האישור להפעלת עסקים כאלה.
רוב הקהילות הצביעו בעד מיסים, שייגזרו כאחוז מהקבלות על המכירות, עם שיעורי מס שנעים בין 2 ל-20 אחוזים. מכל מקום, רבים מאמצעי המיסים השונים, אושרו בתנאי שהם יהיו "עד הסכום" כלומר עד הסכום המירבי שצוין לעיל, כששיעורי המס הראשוניים הם נמוכים. זאת, כדי לעודד מפעילים עסקיים כאלה, להיות שומרי חוק ולשלם את מיסיהם במלואם ולא להרתיע אותם ולאפשר להם להעמיק שורש מבחינה עסקית, כדי שעסקיהם יתבססו במקום ויהיו תחרותיים וכדי למנוע התפתחות של "שוק שחור" בתחום.
מספר קהילות הצביעו לטובת מיסוי של פלחים מסוימים בתעשייה הזו בשיעורים שונים, שלעיתים קרובות עלול להכות קשות בעסקים החדשים. מצביעי לוס-אנג'לס, למשל, הציעו למסות מכירות ב-10%, גידול ב-2% וטעימה ב-1%. ערים ומחוזות מסוימים הצביעו לטובת זניחת שיטת הגבייה האחוזית ובמקומה למסות את תעשיית המריחואנה לפי רגל מרובע של בית העסק – שיטה המקובלת בתחום החקלאי של גידולים. שיעורי המיסוי בהצעה הזו נעים מ-1 דולר ל-25 דולר לרגל מרובע, כשבשלב הראשון מוצע לגבות את הסכומים הנמוכים יותר, כדי לעודד את העסקים.
בתחומי שיפוט מסויימים ממסים את המגדלים בתוך מבנים, יותר מכפי שממסים כאלה שמגדלים בשדות. מחוז לייק, למשל, גובה 1 דולר לרגל מרובע עבור גידול בחוץ ו-3 דולר לרגל מרובע לגידול בתוך מבנה. אחרים הנהיגו שיטה שגובה פחות ככל שהשטח גדול יותר. פארליאר במחוז פרזנו גובה 10 דולר לרגל מרובע עור 5,000 הרגל המרובעים הראשונים ואחר כך השיעור קטן, עד שהוא מגיע לרמה של 2 דולר לרגל מרובע, לכל שטח הגדול מ-40,000 רגל מרובעים.
קהילות אחדות ממסות עסקים לפי סכום קבוע של שכר דירה. כמו למשל, סך קבוע של 30,000 דולר לשנה בקינגס סיטי. ראנצ'ו מיראז' המתירה רק שיווק והפצה של קאנביס, גובה 59 דולר לרכב אחד, מכלל צי כלי הרכב של העסק. והעיר הסמוכה קתידרל-סיטי גובה מחברות המייצרות מוצרי מריחואנה 40 סנט לגרם על שמן מריחואנה ו-40 סנט לחתיכה של מוצר אכיל.חלק מהקהילות מפעילות מערכת גבייה שהיא שילוב של כל האפשרויות שהוזכרו לעיל.
במחוז סונומה אזורים שאינם מאוגדים למשל, מפיצי מריחואנה, מעבדות לניסוי ומשתלות/חממות אינם משלמים מס נוסף. משווקים משלמים 2%, יצרנים משלמים 3% ומגדלים משלמים בין 1 דולר ל-11.25 דולר לרגל מרובע של מרחב גידול. בערים מסוימות, קאנביס רפואי זוכה להקלה משמעותית בתשלום מס. סטוקטון למשל, ממסה עסקים לצרכים רפואיים בין 3 ל-5 אחוזים, בעוד שעסקים לצורכי הנאה ממריחואנה, משלמים 10%.
חלק ממערכת המיסוי שצויינה לעיל כוללת גם עלות בסיס. בלונג ביץ' אמרו המצביעים, כי עסקי מריחואנה צריכים לשלם לפחות 1,000 דולר מיסים לשנה, מבלי להתחשב בכמה כסף הם מרווחים או אפילו מפסידים.
העובדה שבערים ומחוזות מסוימים לא אישרו הבוחרים מערכת גביית מס מסודרת מהעסקים הללו, אינה אומרת שהם לא עושים כסף מהתעשייה הזו. רבים מהם מגיעים להסדרי תשלום שונים בגין סיוע בפיתוח העסקים הללו. יוקיאה, במחוז מנדוצ'ינו, לא גובה מס נקודתי, אבל בעלי עסקים שרוצים להקים עסק כמו חנות במקום, משלמים פיקדון של 600 דולר עד 3000 דולר, בנוסף לתעריף שנתי קבוע של 1,000 דולר.
וויליאמס במחוז קולוסה, גובה תעריף עבור מתן רישוי לעסק, המשתנה בהתאם לגודל הנכס. ויקטור רפונטו, עורך דין ממשרד Best Best & Krieger המייעץ לערים בדרום קליפורניה על מדיניות המריחואנה, אמר, שהסכמי פיתוח כאלה עם בעלי עסקים בתחום, חיוניים להצלחת העסק ולקיבוע של עסק כזה במקום וכי בהרבה ערים עימן הוא עובד ההסתמכות על הסכמי ותעריפי הפיתוח יעילים מאוד, כל זמן שלא הונהגה במקום שיטת מיסוי לאחר אישור הבוחרים.
ברם, אף שבסנטה-ברברה יש תכנית מיסוי, שאושרה על ידי הבוחרים לחנויות המוכרות מריחואנה רפואית, הגובה מס בשיעור של 6%, מועצת העיר אישרה באחרונה הצעה למסות 8% במסגרת "תעריף הסכם תפעול" לחנויות שמוכרות מריחואנה לשימוש עצמי, לא רפואי. לפי התכנית הזו סנטה-אנה תיגבה כ-1 מיליון דולר בהכנסות מקאנביס בינואר ופברואר בלבד.
המפקחים במחוז ריברסייד אישרו באחרונה בהצבעה מעורבת, ללכת על שיטת תעריף הסכמי הפיתוח במקום מערכת מיסוי, בהצבעה שתתקיים בנובמבר. התומכים טוענים שמיותר להביא זאת להצבעה, בגלל עלויות מיותרות של הצבעה כזו והמתנגדים חוששים מתביעות, בגין הפרת חוק 218 , הדורש אישור של הבוחרים לכל מס חדש שמוטל.
מכירת קאנביס בלוס אנג'לס
דיויד קליין מאיגוד משלמי המיסים של קליפורניה, טוען שהסכמים כאלה אינם מיטביים מנקודת ראותו של משלם המיסים. "מיסים הם בדרגה גבוהה פי כמה מסוגי תעריפים נסתרים, שאין בהם שקיפות ואין בהם תועלת רבה למשלם המיסים". מנקודת המבט של התעשייה, מה שקובע הוא הסכום – לא השיטה או הדרך שבה הוא ניגבה – הוא זה שמכריע את הכף, אומר חזקיה אלן, מנהל באיגוד המגדלים של קליפורניה, קבוצת מסחר שמייצגת מגדלי קאנביס. "שני הכלים פועלים בנסיבות הנכונות. הסכמי פיתוח ותעריפים קבועים עובדים היטב בקהילות שמעונינות 'לבדוק את המים'. השיטות הללו מאפשרות לממשלי המחוזות והערים לעבוד בשותפות עם הגורמים הפרטיים, כדי לעצב נכון את העסק".
כאשר לוקחים בחשבון את כל המיסים – כולל מיסי מדינה על מכירות, מיסוי על מריחואנה ומיסים מקומיים על מריחואנה – צרכני המריחואנה לשימוש עצמי, לא רפואי משלמים כ-40 אחוז מס, על כל עיסקה חוקית שהם מבצעים. לבעלי עסקים המיסים היקרים הללו הם בנוסף לתעריפי ה"טופסולוגיה" השונים, תעריפי רישוי, מיסי עיבוד וגידול ועלויות משמעותיות נוספות הנידרשות מהם, כדי לעמוד בדרישות הרגולציה של המדינה.
אף שמחוקקים מעונינים להביא למצב שיקל על הפיכת התעשייה הזו לליגלית לחלוטין, כדי להתמודד בהצלחה עם השוק השחור של סמים בקליפורניה, ישנן מהמורות רבות בדרך. חבר המועצה טום לאקיי, רפובליקני מפאלמדייל ורוב בונטה דמוקרטי מאוקלנד, מקדמים תכנית לצמצום המס על מכירת מריחואנה מ-15% ל-11% ולדחות לפי שעה את כל המיסים המוטלים על מגדלים, עד חודש יוני 2021. ישנן ערים נוספות השוקלות מחדש את שיעור המס המוטל על התעשייה הזו. שעור המס בברקלי על מריחואנה לצריכה עצמית (לא רפואית) היה 10% כשהחלו המכירות ב-1 בינואר. במחצית פברואר – בתקווה להפוך את החנויות והעסקים לתחרותיים יותר לעומת ערים שכנות ולעומת "השוק השחור" – מועצת העיר קיצצה את גובה המס ל-5%.
תושבי סנטה-ברברה הצביעו בנובמבר 2016 על הטלת 20% מס על עסקים שמוכרים קאנביס, אך מועצת העיר החליטה על שיעור נמוך יותר של בין 2 ל-6 אחוזים מתקבולי המכירות.
הצעדים הללו הם בבחינת התקדמות בכיוון הנכון, אומרים התומכים מקרב התעשייה ומקרב משלמי המיסים, המצדדים במיסוי סביר. "ברם, לפני שמעבירים ומאשרים חוקים על מיסים או תעריפים,", אומר קליין, "ממשלים מקומיים צריכים להתבונן היטב על צד ההוצאה, כדי להבטיח שנעשה שימוש הולם בדולרים הקיימים ממיסוי".
