אנשים שאובחנו עם אחד ממחלות הסרטן שמקורן במח העצם, לוקמיה או מיאלומה נפוצה, שורדים שנים רבות יותר מאשר חולים שאובחנו לפני כמה עשורים. בשנת 1975, למי שאובחן עם לוקמיה בארצות הברית היה סיכוי של 33 אחוז לשרוד כחמש שנים. עד לשנת 2010 הוכפל שיעור ההישרדות וכיום הוא עומד על כ-66 אחוז.

החולים שאובחנו עם סרטן הדם מתים מסיבות אחרות

שיעורי ההישרדות של מי שאובחנו עם מיאלומה נפוצה נעו סביב 26 אחוז בשנת 1975 וסביב 53 אחוז בשנת 2010.

העלייה בשיעורי ההישרדות התאפשרה, במידה רבה, הודות לטיפולים הטובים יותר ולטיפול תומך יעיל יותר, כולל אנטיביוטיקה ותרופות נגד בחילות. כך, כיום, יש לחולים עם לוקמיה, שטופלו בתרופות מקבוצת tyrosine kinase inhibitors, תוחלת חיים המתקרבת לזו של מי שמעולם לא חלו בלוקמיה. כמו כן, חולים שמאובחנים כיום  עם מיאלומה נפוצה יכולים לקבל טיפול בשלוש או ארבע תרופות שיכולות להפחית את הסיכון להחמרת המחלה או למוות ב-50 אחוז, בהשוואה לטיפולים שניתנו בעבר.

עבור חולים רבים הטיפולים הזמינים הטובים ביותר אינם יעילים. במקרים של לוקמיה סרטנית או מיאלומה נפוצה בדרגה מסוימת, התאים הסרטניים ממלאים את מח העצם וגורמים לתאים נורמליים למות. כתוצאה מכך, מח העצם מאבד את יכולתו לייצר תאי דם אדומים, המספקים חמצן לרקמות; תאי דם לבנים, שנלחמים בזיהומים; וטסיות דם שמסייעות בקרישת הדם.

הסרטן גורם לפגיעה בתפקוד מח העצם, שאחראי על ייצור תאי דם מסוגים שונים

כשתפקוד מח העצם נפגע, החולים יכולים למות מסיבות שונות. מחקרים מראים כי עבור חולי לוקמיה, זיהומים היו הגורם השכיח ביותר למוות. ברוב המקרים לא מדובר בזיהומים חיידקיים, אלא בזיהומים פטרייתיים או בשילוב של השניים. דימום הוא גורם שכיח למוות, כשלעתים מדובר על דימום במוח, בריאות או במערכת העיכול.

המצב דומה גם בקרב חולים שאובחנו עם מיאלומה נפוצה וקיבלו טיפול. במחקר שנערך בקרב למעלה מ-3,100 חולים, שטופלו בין השנים 1980 ל-2002, נמצא, כי עשרה אחוזים מתו בתוך 60 יום מתחילת הטיפול. זיהומים תרמו לכמעט מחצית ממקרי המוות. אי ספיקת כליות תרמה ל-28 אחוז ממקרי המוות, בעוד שהתקפי לב או שבץ גרמו לשמונה אחוזים ממקרי המוות. סיבות אחרות למוות כללו קרישי דם ואי ספיקת לב.