כמו כל חגי ישראל, או אפילו שבתות, גם סוכות בניכר זה אחרת - ואפילו במיוחד. ההבדל בין הנראוּת של סוכות ברחובות ישראל לעומת זו שברחוב האמריקאי הוא אחד החריפים, וסוכות הוא אולי החג היהודי שאחינו הגויים הכי פחות מכירים, לצד שבועות. תשאלו את החברים לעבודה אילו חגים יהודיים הם מכירות, ויגידו לכם חנוכה, יגידו פסח, יוםכיפור וראשהשנה, מעטים מהם שמעו על חג האסיף.
פעם היית מראה ליהודי לולב ואתרוג - ישר היה חושב קרחאנה
בעוד שבארץ אין כמעט בניין בלי דייר שמספיק חשוב לו כדי להקים סוכה בפתח הבניין או במרפסת, בארה"ב, אם אתם היהודים היחידים בבניין, רוב הסיכויים שאיכשהו זה לא יקרה. יש לכל בית כנסת את הסוכה שלו, שמוציא את מתפלליו ידי חובת ישיבה בסוכה ואולי גם השתתפות בבניינה הארעי - וזה נחמד והכל, אבל...
זהו, שזה לא תמיד היה ככה בתפוצות ישראל. בתקופה העתיקה, סוכות היה חג חשוב בהרבה - גם עבור היהודים עצמם וגם מבחינת התפישה של סובביהם בני דתות אחרות. בתקופה שבה רוח מוחלט של בני אדם חיו על האדמה והיו תלויים בעונות השנה למחייתם, סופו של הקיץ המזרח-תיכוני הקטלני ושובם של החיים ללבלוב היו סיבה למסיבה, ואבותינו, כמו שאומרים בימינו, נתנו בסוכות בראש.
הייתם פעם בפסטיבל טבע? או נגיד שבוע חופש בקבאנה על החוף? זה הכיוון, רק קל"ב (מי שלא הסתדר לו לעלות לרגל לירושלים, כמובן). שבעה ימים של סתלבט, מסיבות, יין חדש ומשכר, אוויר שאפשר לנשום ונעים להיות בחוץ.... אולי טפטוף פה ושם אבל אחרי הקיץ? גם הוא מתקבל בברכה. תזכרו שאז בחול המועד באמת רוב האנשים לא עבדו ורוב העבודות לא בוצעו. זה לא כמו היום שהילדים אולי בחופש אבל המשרד שלכם בחלום יהיה בחופש בחול המועד (גם בארץ). שבעה ימי חופש - ובכל לילה מסיבה.
בלפידים, בחצוצרות, וגם בכפות תמרים. שמחת בית השואבה היתה עסק רציני
סוכות היה, בין השאר, המועד בו חגגו את שובם של המים אחרי הקיץ המאדה. בבית המקדש נסכו את המזבח בסוכות במים טריים, שהובאו ממעיין השילוח. "שמחת בית השואבה", קראו לזה, וזה נמשך לאורך כל ימי סוכות. "מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה - לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו", נכתב במסכת סוכה. בלילות היה נהוג להאיר במנורות גדולות את הבית "וְלֹא הָיָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה מְאוֹר בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה" - משמן שחולק על ידי הכוהנים מבית המקדש. מי שלא הסתייע בידו להגיע לירושלים לחג, עשה ככל יכולתו כדי לחקות את מנהגי עיר הבירה של העולם היהודי בקנה מידה מקומי יותר.
בכל יום היו נערכות תהלוכות עם ארבעת המינים - שמשכו את תשומת לבה של האוכלוסייה ההלנית בתקופה העתיקה, בשל דמיונם לפולחני הסתיו של האל דיוניסוס (או בכחוס, כמו שהרומאים קראו לו, אל היין, השיגעון והמסיבות המטורפות). כך למשל הלולב מזכיר ענפים שנהגו מאמיני האל הפגאני לשאת בתהלוכותיהם, ומימד היין של סוכות תרם גם הוא לדמיון. ההיסטוריון פלוטארכוס היה משוכנע לחלוטין שבהגיע הכוהנים עם ארבעת המינים לתוך בית המקדש, מעבר ל"חצר הגויים", התקיימה בהיכל אורגיה בסגנון חסידי האל דיוניסוס. ועל כגון דא תנו רבנן - אין אדם רואה אלא מהרהורי לבו (בכלל, פנטזיות מופרעות על מה קורה בתוככי הפולחן היהודי, נאמר בקודש הקודשים כשהכהן הגדול נכנס אליו ביום כיפור, רצו חזק בקרב כותבי העת העתיקה).
אז את מימד השיגעון היהדות תמיד ניסתה לרסן, אבל יין ומסיבות עד דלא ידע לגמרי אפיינו את האופן בו חגגו היהודים את כל ימי סוכות לפני אלפיים שנה ויותר - והשכנים לא יכלו שלא לשים לב- להטוטים עם לפידים, ריקודים סוערים, שירה אדירה. תחשבו שכל שבעת ימי החג שמחת תורה. כשכתוב בתלמוד "החג" בלי שהכתוב מסביר איזה, מדובר בסוכות. כינוי נוסף לחג בימי בית המקדש היה "זמן שמחתנו". מועד זה נחשב לבכיר בין שלושת הרגלים, למרות החשיבות התיאולוגית העצומה של פסח. כך למשל מכנה פלוטארכוס הנזכר לעיל את סוכות "החג הגדול והקדוש ביותר ליהודים".
האל היווני דיוניסוס מוביל את עונות השנה (ה"הוראי"). האמצעית מחזיקה משהו ש... קצת נראה כמו לולב. מפה לאורגיה הדרך ארוכה (צילום: ויקימדיה)
ספר היובלים - אחד הספרים החיצוניים, שחוברו בידי כתות קומראן ולא נכללו בנוסח המסורה של התנ"ך - מקדים את חג הסוכות למתן תורה, ומספר על אברהם אבינו החוגג את סוכות "עם כפות תמרים ופרי עץ הדר" כאות אושר על לידת בנו יצחק. הדבר הגיוני אם מביאים בחשבון שלחג אכן מקור פגאני\חקלאי, שקדם למתן תורה (החוקרים סבורים שזה היה חגו של האל הכנעני רימון), ואבות היהדות הקדומים נסכו בו ואולי גם בסמליו משמעות משלהם.
כך לדוגמא אחד מגדולי הפילוסופים היהודים בעת העתיקה, פילון האלכסנדרוני, מוצא בחג ההוללות והיין דווקא משמעות רוחנית, בשהייה במבנה הארעי של הסוכה, וכותב בחיבורו "על חוקים מיוחדים" כך: "ואכן טוב בעושר לזכור את עונייך. ברוב כבוד את חוסר חשיבותך. במשרה רמה את פשטות מעמדך. בעת שלום את סכנות המלחמה...". כשמבקש פילון להדגיש עד כמה הטילו השכנים ההלניים אימה על היהודים בפרעות באלכסנדריה בשנת 38 ספירה, הוא מציין ש"אף אחד לא ישב בסוכה" - כי כדי לגרום ליהודים לוותר על החג הכי אהוב שלהם, באמת צריך היה יותר מהחיכוכים הרגילים עם השכנים.
ולא רק הממצא הכתוב מוכיח את חשיבות הסוכות. ברומא יש מערכת קטקומבות יהודיות בשם וינייה רנדאניני (קטקומבות הן מנהרות תת-קרקעיות שהוקמו לצורך דתי, בין אם קבורה או פולחן). בין מצבות הקבורה הרבות שם, ישנה אחת לילדה בשם נפיה מרוסה, שמתה בהיותה פעוטה בת ארבע. על המצבה שלה חרוטים סמלים יהודיים שונים - מנורה, שופר, כד שמן - וגם אתרוג ולולב.
אמרת סמלים יהודיים? אמרת סמלים של סוכות. מצבת הילדה היהודייה נפיה מרוסה בקטקומבות וינייה רנדאניני שברומא (צילום: קתרינה היידן, פליקר)
ככל שהתמשכו המאות בלי מקדש, ובלי קשר לאדמה ולעונות השנה ולהקלה האדירה שעוד קיץ הגיע לסיומו והגשם המחייה חוזר - החג ירד מגדולתו. אבל אולי זה לא חייב להיות כך? אולי הגיע הזמן לחדש את ימיו של חג הסוכות כקדם, להעלות את היין והרעות והשמחה המתפרצת על ראש שמחתנו, פעם אחרונה ככה טוב לפני שמתעטפים בקור החורף - ולהראות לשכנים את הצד השמח ביהדות, עם סוכה מזמינת-אורחים ובירה קרה ביחד. יעשה פלאים ליחסים במסדרונות או במשעולים בין הבתים, זה בטוח.
מערכת היברוניוז מאחלת לקהל קוראיה חג סוכות שמח.
* חלק מן המידע והציטוטים נלקחו ממאמרו המצוין של פרופ' רנה בלוך "המשמעות של סוכות ליהודים ולגויים בעת העתיקה היוונית-רומית", אשר התפרסם באתר The Torah.
