"הוריי נולדו במרוקו והכירו בישראל. אבי עלה לארץ כשהיה בן 17 בשנת 1950. הוא כל כך רצה להתגייס לצבא שהוא שיקר ואמר שהוא בן 18. זה עבד והוא התנדב לגדוד 51, הגדוד הראשון של גבעתי והיה ממאבטחי בן גוריון.
במשך השנים, לאחר מכן, היה במשטרה והתקדם לתפקיד פקד במשטרת תל-אביב ב'שעון' ביפו בשנות ה-70 וה-80. במשרדו צולם הסרט "השוטר אזולאי". אני זוכר שכילד הסתובבתי ברחבי תחנת המשטרה, שהייתה גם תחנת מעצר. נהגתי להסתכל מהמרפסת של התחנה לרחבה בה היו ממוקמים תאי המעצר, ומתפלא על הגברים שהיו מסתובבים במעגלים בחצר. היום, תחנת המשטרה הזו היא מלון בוטיק.
הוריי התארסו כשאמא שלי הייתה בת 12, והתחתנו כשהגיעה לגיל 14. שנה לאחר מכן כבר נולד אחי הבכור. אנחנו חמישה: שלושה אחים ושתי אחיות.
אני חייב לאימי תודה מיוחדת על שדחפה אותי ללמוד אנגלית. היא תמיד אהבה את השפה. כשנולדתי היא דיברה אלי רק באנגלית עד גיל שנתיים. שום מילה בעברית, היא גם אסרה על אחרים לדבר איתי בעברית. אבי, אחיי ואחותי, היו צריכים לדבר איתה, והיא תרגמה לי הכל. אני זוכר בצעירותי את חובת קריאת ספרי אנגלית ואת השבתות הארוכות שהיתה יושבת לצידי עד שאסיים את הספרים. היה חשוב לה להקנות לי את הידע כבר מגיל צעיר.
אני מאוד מחובר למוסיקה הישראלית. זה התחיל כשהייתי בן 10. אחי הביא תקליט של מתי כספי הביתה, שמעתי ומיד התאהבתי במוסיקה. פתאום התגלה בפני עולם מלא של צורות ביטוי חדשות, והיה לי ברור מה ייעודי. אחרי שנה של הפצרות חוזרות ונשנות, קיבלתי את הגיטרה הראשונה שלי. למדתי גיטרה ולאחר מכן המשכתי לפסנתר - הכל לבד. הייתי מסתגר שעות בחדר ומנגן.
כשהייתי בן 13, הוריי חזרו בתשובה. המשמעת הדתית בבית הייתה קשה מנשוא. אורח החיים בבית השתנה מקצה אל קצה. בן לילה לא הייתה טלוויזיה בשבת, לא ים ולא מוסיקה. התמרדתי, והאמנתי בצידקתי. למצוא מקום שיקבל אותי כמו שאני היה נראה כחלום שלא יתגשם. בגיל 23 לאחר שסיימתי ללמוד בבית ספר למוסיקה רימון עברתי לארה"ב.
במשך שנות נדודי חקרתי לא מעט דתות שונות וזרמים שונים. הגעתי בעקבות החיפוש לתובנות שאני מחזיק בהן כיום. ההתחברות שלי לדתות ופילוסופיות אחרות תרמו במשך השנים להתפתחותי התודעתית ולהבנה שהכל קשור. בסופו של דבר, אנו נזר הבריאה. אנו מייצרים בדיוק את מה שאנו מדברים עליו.
כשעברתי לארה"ב הייתי כנוצה ברוח. פחדתי לעקוב אחר החלום שלי ולהמשיך לנגן. עדיין לא ידעתי מה זו משפחה ומה זו אהבה. הגעתי עם אשתי, דאז, רק לחצי שנה כדי להתחתן ולחזור לארץ, אך לבסוף נשארתי ונשאבתי לחיים פה. תחילה גרתי בקנזס סיטי למשך שבע שנים. לאחר מכן, עברתי לבוסטון ולמדתי בברקלי בבית ספר למוזיקה, גרתי גם במנהטן בניו יורק, ולפני שלוש שנים עברתי ללוס אנג'לס.
בבוסטון ב-2010, התחלתי לצלם סרט דוקומנטרי שמצייר את חוויותיהם של גיבורים פרוטגוניסטים שהגיעו לשלב בחייהם בו הם נמצאים בצומת דרכים. לאורך התיעוד עולה השאלה: האם הם יגלו את כוחותיהם העוצמתיים ויצליחו לשבור את מעגל הקורבנות ולהמריא מעלה? הסיפורים משליכים על חיינו כצופים.
כשהתחלתי את הסרט נפתחתי אל המקום הרוחני שלי, כמו בילדותי. התחלתי לתקשר ולקבל זרם של ידע, מסרים לאנשים, והחיבור המשפחתי לצמחי מרפא, 'תרופות סבתא' והמוסיקה, השלימו את תמונת ייעודי כמו חלקים של פאזל שמשלימים תמונה. השילוב המחודש של מוסיקה וריפוי עם תדרים קיבל משמעות אחרת ואותנטית כמו שהיה לי בילדותי, אך נאטם בגלל הסביבה בה גדלתי.
כיום, אני מנטור רוחני, מאמן אישי מוסמך בריפוי בתדרים Reiki & NLP לנשים שמוכנות להיזכר בכוחן האלוקי ובעוצמותן הנשי בעזרת כוח המחשבה, הדיבור ולפי עקרונות הקבלה והיהדות. מערכות יחסים כושלות (עם עצמנו בתחילה ובעיקר) וגירושין הם הסיבה העיקרית לאיבוד האיזון וההחלטות שנעשות ממקום פנימי לא בריא, לא ממוצה, וההחלטות נעשות עם צורת מחשבה לא בריאה.
אני היצרן של תה חלוט שאני מכין מצמחים שמנקה רעלים, מאתחל נקודות אנרגטיות בגוף (צ'אקרות), ובעל תכונות רפואיות שנמצאות באופן טבעי בצמחים שמרכיבים את התה שמוגש בסדנאות ליחידים ולקבוצות. כל יום ראשון יש לי תוכנית רדיו 'אברה-קדברה - אני מייצר את מה שאני מדבר'.
אני מעביר סדנאות אישיות וקבוצתיות באזור לוס אנג'לס ואדריך בקרוב גם סדנאות בישראל: בתל אביב ובצפון. למדתי שרק אחרי המסע אני יכול לחבר את הנקודות וכל העשור האחרון. העבודה על הסרט, ההתעוררות הרוחנית שלי, החזרה למוסיקה, הרצון להרמוניה וחיבור בין כולם לכולם- הכל היו השיעור הכי משמעותי בחיי כי זה הזמן שבו דברים אכן השתנו, והכל לטובה.
בנוסף לכל אלו, אני גם מנהל רשתות ומדריך מוסמך של אפל. הגעתי לאהבת התפוח (Apple, Inc.) דווקא בשנות לימודי ההפקה בארץ בבית הספר 'רימון'. הוקסמתי מהשילוב של הטכנולוגיה והמוסיקה האקוסטית. החיבור שבין אלקטרוניקה ואנלוגיה הוא כחיבור וסינטזה מוצלחת בין שמן למים.
מבחינתי, לחיות בארה"ב זה לחיות, אך להרגיש מת. זה לא כמו בארץ. כרגע, אמנם, אני חי באמריקה אך מבקר מספר פעמים בשנה בישראל. כל פעם ליבי פועם בקרבי חזק יותר מהשייכות הבלתי ניתנת להסבר, קשר רוחני עמוק ביותר לישראל. אני מתחיל תהליכי חזרה אבל אני עושה את זה בשלבים, כדי לבסס עצמי קודם לכן. זו הסיבה שאני מתחיל סדנאות תקופתיות בארץ, וגם מתדיין עם תחנות לשידור ברדיו.
בסיכומו של עניין, למרות האופציות הרבות כאן, ההצלחה תלויה בראש ובראשונה בנו. הלימודים הרוחניים וכל האנשים שפגשתי היו המורים הכי טובים בחיי. לארץ ישראל יש חשיבות ועוצמה רוחנית ואנרגטית בלתי ניתנת להסבר. אני מבין שפתיחת האופציות היא תלויה רק בי ולא בשום גורם חיצוני כגון: מקום או אדם מסוים".
מה אתה הכי אוהב בארה"ב?
את האפשרות להתחבר או להתנתק. המרחב כאן והתרבות מאפשרת להיות חלק מקהילה או להשאר בגפך.
מה אתה הכי לא אוהב בארה"ב?
היום הולך כלעומת שבא, אין מהות. כל דבר נעשה כמו עבודת סרק.
מה מבחינך הדבר השונה ביותר בין ישראל לארה"ב?
ישראל זה מהות, כמו השפה. בעברית כל דבר יש לו מהות ופה לא. כל יום בארץ הוא יום מהותי, כאן כל יום בא והולך.
למה אתה הכי מתגעגע בארץ?
למשפחה ולריח, ים, אפילו לגשם. ריח הגשם בארץ מחזיר אותי לילדות. הייתי בארץ בפורים והריח של הגשם מרגיש טרי ונקי מרעלים, שלא כמו בארה"ב. ריח הפריחה, מרגיש לי טבעי יותר. אז, לא ידעתי להעריך את המהות הזו, היום אני יודע. הייתי צריך לעבור את המסע כדי להבין.
למה אתה הכי פחות מתגעגע אליו בארץ?
לעמוד בתור לקבל שירות ושמישהו/י נדחפים ומצהירים 'אני רק שאלה', ונשארים בדלפק יותר מרבע שעה.
איזה סרט ישראלי אתה הכי אוהב?
"וידוי" של מתי כספי, כי הוא בעצם המנטור המוזיקלי שלי גם היום. החיבור למוזיקה שלו בגיל 10 זו התרופה הכי טובה שלי להרבה תהליכים שעברתי.
שורה מיתולוגית מסרט ישראלי?
"העולם מצחיק אז צוחקים" מהגשש החיוור.
שאלה פוליטית: מה אתה חושב על האירועים האחרונים בישראל?
הם קרו ועברו. אני כאוב מכל הפיגועים, ובכלל כל פעם שאני רואה חיים שנגדעים בארץ מכל סיבה. המערכות צריכות להיות עקורות מהיסוד, אבל זה לא יקרה. אנחנו בשלבים סופיים לפני השתנות התודעה ברמה המשיחית של העניין, ברמה של שינוי התודעה, הבנת מהותנו.
אני מוטרד גם מדברים, שאמנם לא קורים בארץ אלא כאן, כמו פיגועי הטרור בבתי הכנסת. זוהי תזכורת שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, ובסופו של דבר, יש לנו רק האחד את השני, אנחנו עם אחד. אמנם לא כולם יקבלו בחיוב את הדברים שלי, אבל זה בסדר. בטקס יום הזיכרון, כשראיתי כמה מאות ישראלים שפקדו את בית כנסת בלוס אנג'לס, אני רואה שאחדות העם לא אבדה, רק נשכחה קמעה. למרות הכל, אנו ממשיכים בהערכת מתנת החיים וממשיכים את הצמיחה, הגדילה, וההתעלות מעל כל מצב בעיקר בגלל הגנה אנרגטית ואלוקית. ניחנו בכוח בריאה ויצירה ששונים במהותם מעמים אחרים והאנרגיה שנמצאת בארץ גם שונה בתכלית מזו שבכל מקום אחר.
יש משפט שזור בתרבות הישראלית שאומר, שבסוף יהיה טוב. בסוף כולנו נהייה בארץ, זה מחזיר אותנו שוב לזה שאנחנו כולנו קשורים לישראל.
ספר ישראלי אהוב עליך ביותר?
דירה להשכיר של לאה גולדברג.
איזה חפץ מזכיר לך יותר מכל את ישראל?
התליון של סבתא שלי שנפטרה לפני שנים רבות והתפילין שלי.
מנהרת הזמן: לאיזה אירוע בהיסטוריה הישראלית היית רוצה לחזור בזמן?
מתן תורה בהר סיני.
סדרת טלויזיה ישראלית האהובה עלייך ביותר?
זהו זה.
מי היה כוכב הילדים שעליו גדלת?
מתי כספי.
איזו מילה בעברית אתה הכי אוהב?
אהבה.
איזו מילה בעברית אתה הכי שונא?
שנאה, לא השתמשתי במילה הזו שנים רבות.
מה מבחינתך המאכל הכי ישראלי?
קוסקוס.
מה החטיף הישראלי האהוב עלייך ביותר?
ביסלי גריל.
טיפ לישראלי המתחיל באמריקה?
הכל קיים בך, לא קשור למקום כזה או אחר. אם אתה כבר פה, חשוב שתהיה מודע לתרבות אחרת. לכבד, להעריך, ולזכור שכשאתה ברומא... תשכח את המילה קומבינה, זוהי המצאה ישראלית בלבד ושייכת רק לארץ.
