שר החוץ הסיני וואנג ווי ינחת בשבוע הבא לביקורו הרשמי ביבשת השחורה. בתכנון, מצרים, אריתריאה, ג'יבוטי, בורונדי וזימבאבווה, הלו"ז הדיפלומטי לא במקרה, "מאז 1991 אפריקה היא היעד הראשון של שר החוץ הסיני בכל תחילת שנה. המשכיותה של מסורת זו מעידה על העדיפות העליונה שאנו מעניקים לאפריקה" כך מסר דובר משרד החוץ של סין.
ההשפעה הסינית הגוברת על הזירה הגיאו-פוליטית העולמית היא כבר סוד גלוי. היא החלה כשירד נשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון מאייר-פורס 1 בבייג'ינג בשלהי חורף 1972. היה זה ביקור שפתח את סין מחדש לעולם. ביקורו ההיסטורי של ניקסון נועד לתקוע תריס בין בריה"מ והרפובליקה העממית של סין, אך באופן טראגי עבור האינטרסים האמריקנים, הביקור התניע תהליך שמספר עשורים לאחריו בייג'ינג ולא וושינגטון מתחרה על תואר "השוטר של העולם".
סין וארה"ב. יריבות על הגמוניה עולמית (אילוסטרציה)
עשור לאחר הביקור ההיסטורי על מזכירות המפלגה הקומוניסטית הסינית לקח פיקוד דנג שיאו-פינג. שיאו-פנג (דמות אפורה למדי שלא הייתה מוכרת לשירותי הביון במערב) רכש את השכלתו בפריז וגם בלא הילת המלחמה של מאו צה-טונג הצליח להפוך למנהיג המפנה הסיני כשהכריז ב-1982, "סוציאליזם אין משמעותו עוני, אנו נגיע לעושר ולסוציאליזם, וכדי לעשות זאת עלינו לשלב כוחות עם השוק החופשי".
בפועל המטרה הייתה יותר מעושר, המטרה הייתה שליטה גלובלית באמצעות תהליך סיזיפי של העתקה, הזמנת מומחים ותכניות ממשלתיות מאורגנות היטב שהקלו על צבירה, תנועה, וניהול חופשי מבעבר של הון במהלך שנות השמונים, התשעים והאלפיים המוקדמות. במסגרת מאות תכניות גרנדיוזיות ומתואמות היטב אלה המנוהלות על ידי ממשלת סין, הצליחה סין בתוך מספר עשורים להפוך למעצמה הכלכלית השנייה בגודלה בעולם. ואכן, כאשר התל"ג הסיני בקושי דגדג את זה של הולנד הקטנה לפני כשלושים וחמש שנים חזיונותיו של שאו-פינג שהיום הפכו למציאות, נראו לפחות אז כשגעון של ישיש קומוניסטי.
אביה של סין החדשה שיאו-פנג (צילום: Wikipedia)
שיאו-פנג העניק לסינים את האומץ להביט מעבר לפיגור שאפיין את מרבית המאה ה-20, בעזרתו עוני אינסופי ופיגור טכנולוגי ופוליטי הוחלפו באופטימיות ובמסירות האופיינית לעם הסיני שבזכותם הפכה סין למנצחת הגדולה של ראשית המאה ה-21. אך סיפור ההצלחה המסחרר מסתיר גם צד אפל בו מככבים כעס ובושה. כעס ובושה שהפכו לגורם מניע במטרה למחות את תחושת הניצול וההשפלה המתמשכת שסבלו הסינים במהלך המאה ה-19 וה-20 מידי מעצמות המערב כבריטניה, צרפת ואמריקה ש'חתכו את העוגה הסינית ולא השאירו דבר לעם'.
אומות המערב מחלקות את העוגה הסינית (קריקטורה מראשית המאה ה-20)
אדם שאינו מאורע בתרבות הסינית לא יצליח להבין את עומק ומידתם הפופולריות של רגשות נקם אלה כגורם מניע בצמיחה הכלכלית של סין. רגשות אלה הצליחו לאחד למעלה ממיליארד בני אדם תחת מטרה משותפת "למחות את זכר ההשפלה' ארוכת השנים שכללה את מלחמת האופיום, את התבוסה הכואבת במרד הבוקסרים, ואת יתר ההשפלות שהפכו לחלק ממה שנודע בספרי ההיסטוריה הסינים כ"מאת ההשפלה".
אך בין התקופה שבה הציוויליזציה העתיקה והמכובדת הפכה לקולוניה הכבושה בידי 'ברברים' לבנים, ובין ימי השגשוג של 2020, דבר אחד נותר; אז כמו היום סין מכחישה כי היא מעוניינת בהגמוניה כלשהי "אנו כמובן רוצים להיות שחקן מרכזי, אך שליטה עולמית נוגדת את אופן מחשבתם, ואת השקפת עולמם של בני העם הסיני. לא סתם בנינו חומה לבודד את עצמנו מהעולם, מחשבה אימפריאלית כזו אופיינית יותר לבני העמים הלבנים" טוענים חדשות לבקרים דוברי המשטר, אף שבפועל שבילי הכסף מעידים על מציאות אחרת לחלוטין שבראשה מככבת תכנית 'החגורה והדרך'. תכנית המהווה את הג'וקר שבשרוול הסיני בדרך להשגת הגמוניה עולמית.
תכנית 'החגורה והדרך'
תכנית החגורה והדרך היא תכנית התשתיות השאפנית בתולדות אדם, בעלות של כטריליון דולר ועם כ-126 מדינות שותפות, ובניהול פיננסי של הבנק הלאומי של סין מטרת התכנית היא לייצר תשתית שינוע ומסחר העוברת דרך כל יבשת אסיה ומחברת בנתיבי שיט, רכבים, ורכבות מהירות את סין עם יתר נמלי אפריקה והאוקיינוס ההודי כמו כן את מרכז ודרום היבשת האסייתית עם יבשת אירופה והאוקיינוס האטלנטי. התכנית אמורה לסייע לסין להתמודד עם הבעיה הגיאוגרפית הקשה שלה (שליטה אמריקנית בים המזרחי אליה ובנתיבי המים המובילים למזרח התיכון, הודו מדרום אליה, ורוסיה מצפון אליה). התכנית מהווה חלק מאסטרטגיית "2049" של בייג'ינג שמבקשת להפוך את סין למעצמה מספר 1 בעולם בשנה בה יחלו חגיגות ה-100 לשלטון המפלגה הקומוניסטית. ארה"ב אינה כלולה בתכנית שמטרתה להעביר את מרכז הסחר העולמי מהאוקיינוס הפאסיפי והאטלנטי לאוקיינוס ההודי ולנתיב היבשתי הארוך שבין סין ואירופה.
תכנית החגורה והדרך (אילוסטרציה)
בניסיון לממש את התכנית החלה סין משקיעה סכומי עתק ביבשת השחורה. המשותף לסינים ולאפריקאים היא האיבה והחשדנות כלפי אומות המערב שבעבר שלטו בשטחן. כמו סין גם אפריקה הייתה בעברה מגרש משחקים נוח למעצמות הקולוניאליות שנהנו מתנאי שטח נוחים שכללו שליטים מושחתים, אוכלוסיה מקומית חלשה וחסרת תודעה פוליטית, ובעיקר משאבים טבעיים בלתי נדלים הניתנים לחכירה בעבור כסף קטן. לאחר מלחמת העולם השנייה הפכה אפריקה למגרש המשחקים של בריה"מ וארה"ב שתדלקו עשרות מלחמות אזרחים בזימבאבוואה, אנגולה, בוטסואנה, סיירה לאון ועוד (לא מעט בעזרת נשק ישראלי) אזורי עימות במלחמה הקרה. עם נפילת בריה"מ בשנת 1991 אומות אפריקה החלו להביט בעיקר מערבה אל הנשיא קלינטון ולארה"ב ואל מדינות כצרפת, בלגיה ובריטניה. אך בשלושת העשורים שמאז נפילת בריה"מ קשרים חיוניים אלה הכזיבו. הבנק העולמי המושחת שכביכול ביקש לעזור לאומות האפריקניות עזר בעיקר לניפוח כיסי תאגידים אירופאיים וארגונים בינלאומיים, ארה"ב המושיעה הגדולה עמדה מנגד למול רצח העם ברואנדה, הרעב באתיופיה, ומלחמות האזרחים בדרום מערב היבשת, ובעצמה הסתבכה בסומוליה במלחמה מאד לא פופלרית.
שליטי אפריקה צובעים את היבשת שלהם באדום (קריקטורה)
לוואקום זה נכנסה מדינה בלא היסטוריה בעייתית עם היבשת. סין הכניסה את ידיה עמוק לכלכלה האפריקנית עד למצב בו לפי ארנסט אנד יאנג היקף ההשקעה הסיני באפריקה בין השנים 2014 ו2018 היה כפול מזה האמריקני. אמנם אפריקה הפכה לפרויקט אסטרטגי של סין כבר בשנות השבעים במהלכה סייעה לקבוצות מורדים בזימבאבווה ובאנגולה, אך מעולם לא לפרויקט בסדר הגודל שנפרט להלן.
אז איך השיטה עובדת הסינית באפריקה?. חברות פרטיות מסין (בניהול, בעלות ובתקצוב ממשלתי) פונות לראשי מדינה אפריקנית. באמתחתן הצעה לפרויקט גרנדיוזי (אנרגיה, תעשייה, תשתיות, תחבורה) בעלות כמעט אפסית עבור תחילת הפרויקט ועד סיומו - הכסף משולם לאורך עשרות שנים ובתשלומים. היתרונות עבור אפריקה: לוח זמנים המורכב מתאריכי יעד מיידים, פרויקטים שיעבירו סחורות ואנשים דרך מדינות נידחות יחסית, וחשוב מכל שיפור באיכות וכמות התשתית הטכנית המקומית וקשירתה לרשת מסחר רחבה. לאחר שהפרויקט מקבל אישור מהממשלה המקומית ונחתם הסכם עם החברה המבצעת; ההסכם עובר לשלב ביצוע הנעשה בכפוף להוראות ממשלת סין ובמימון הבנק הממשלתי של סין.
במרבית החוזים יש כמובן דדליין לתשלום, ופיגורים עלולים לגרום לריבית גבוהה ביותר או לחילופין לאובדן הבעלות על הנכס. מלבד סעיפים דרקוניים שכאלה בהם סין הופכת למלווה ולמבצעת, פרויקטים אלה מרשימים את ראשי המדינות האפריקאיות הרבה היותר מחבילות הסיוע של מדינות אירופה וארה"ב שקושרות את חבילות הסיוע ב'מטרדים' כשיפור זכויות אדם וזכויות נשים ופתיחת שווקים כלכליים.
עבור סין, שההלוואה לפרויקט ניתנה מכיסו של משלם המיסים הסיני מדובר ברווח נקי. הסינים מרוויחים כוח דיפלומטי, את דחיקת ארה"ב ואירופה מהזירה, קירבה לנתיבי מים חשובים, (אפריקה בכל זאת מוקדפת בשלושה אוקיינסים ובתעלה השנייה בחשיבותה בעולם) וכמובן שוק נוסף לייצוא סחורה מקומית. אפריקה כאמור מרוויחה תשתיות חדישות, כניסה של הון זר, וגם מידה מוגבלת של תעסוקה מקומית (רוב הפרויקטים מאויישים על ידי עובדים המובאים מסין).
שותפות כלכלית ואסטרטגית. סין ואפריקה (אילוסטרציה)
ג'יבוטי כמקרה בוחן.
ג'יבוטי היא מדינה שתשתיותיה נבנו מחדש בידי סין. גשרים, שדות תעופה, סכרים, מפעלי אנרגיה, כולם חלק מנקודה בעלת חשיבות אסטרטגית בתכנית החגורה והדרך.
כל אלה לא הגיעו בחינם. נכון לעתה ג'יבוטי חייבת כ-71% מסך התל"ג שלה לסין שבנתה בשטחה את הנמל הגדול באפריקה, רכבת החוצה בין חופי האוקיינוס ההודי לאתיופיה, וגם בסיס צבאי מרשים. לקינוח בנתה המעצמה הקומוניסטית תשתית לחיבור מזרח אפריקה לאינטרנט הכוללת כבל תת ימי הנפרש בין תימן וקניה ושהשרת המרכזי שלו מאובטח בג'יבוטי. חבילות הסיוע של אירופה ואמריקה למרות חשיבותן עדיין לא יוצרות פרויקטים בסדר גודל שכזה. ובכל זאת, מה עשתה המדינה הקטנטנה והאנונימיות למדי הזו בעלת אוכלוסייה של פחות ממיליון תושבים כדי לזכות בכל הטוב הזה?. היא פשוט ממוקמת בנתיב השיט שדרכו עוברים כ-25% מהנפט העולמי וכ-25% מהסחורות האסייתיות לאירופה. אלה הפכו את ג'יבוטי לנכס אסטרטגי בעדיפות עליונה עבור סין.
ג'יבוטי: ארץ קטנה עם חשיבות עליונה (אילוסטרציה)
אך מבקרים טוענים כי מדובר במלכודת דבש שהופכת במהרה לבוץ טובעני שבו שוקעות אומות הנאלצות להחכיר בחזרה לסין את התשתיות עליהן שילמו ברגע שהן כושלות לפרוע את ההלוואה. בינתיים וושינגטון מביטה על הנעשה בחשש ובקנאה. בנקים אמריקנים חוששים מהסיכון שבהשקעה במדינות בלתי יציבות בשווקים בלתי מפותחים, בעוד הבנק של סין אינו עסק פרטי העלול להפסיד כספים ולכן כזרוע של ממשלת סין הם 'חופשיים' מסיכונים שכאלה. במובן זה הקומוניזם הסיני מעניק לבייג'ינג יכולת ליטול סיכונים באזורים מתפתחים שלארה"ב פשוט אין.
שגריר ארה"ב בג'יבוטי אמר "אנו מעוניינים לבנות מערכות יחסים לטווח ארוך, לא קצרות, ולא רק בהיקשר של פעולות חליפין, אנו מובילים עם ערכים, עבודה קשה ותשוקה לחיזוק קשרינו עם עמיתנו ביבשת האפריקאית", לא בטוח כמה 'תשוקה' ו'ערכים' הם מה שמעניין היום את מנהיגי אפריקה בפתח העשור החדש.
בסיס הצבא הסיני בג'יבוטי (CBS)
לפי פרופסור יהושע אייזנמן, המשמש כמומחה לסין באוניברסיטת נוטר-דאם "סחר, השקעות, ומערכת יחסים פוליטית וצבאית קשורים ביחד במדיניות החוץ הסינית. כך הדברים עובדים תחת המפלגה הקומוניסטית", אך בפרויקטים הגרנדיוזים בתוך ומחוץ לאפריקה, הקשורים בתכנית 'החגורה והדרך' מתחילות גם להתגלות מספר בעיות. לפני שנתיים ממשלת סרי-לנקה כשלה לשלם עבור אחד מהנמלים שהקימה סין ונאלצה להחכיר את הנמל הגדול במדינה למשך 99 שנים לסין. דבר זה גרם לגורמים אמריקנים לטעון כי סין עוסקת בקולוניאליזם. במקביל ממשלות חדשות במלזיה ופקיסטן מבקשות לשאת ולתת מחדש על חבילות הלוואות, בעוד נפאל ומיאנמר נסוגו מהסכמים שנועדו לבנות סכרים, נמלים ומפעלי כוח שכן לא ברור אם יוכלו לשלם על הפרויקטים בזמן.
המסע הגדול קדימה שהחל בביקור ניקסון בשנת 1972 נמשך. אפריקה היא כרגע יעד מרכזי להשקעות. האם ארה"ב תשכיל להתעורר לאתגר שמציבה לפניה סין?.
