"יש לי ולבעלי, דויד, שני ילדים. ההורים שלי, האחים, הגיסות, הגיס, האחייניות והאחיינים - כולנו מפוזרים בעולם, אבל תמיד ביחד במחשבות ובלב. יש לי מזל גדול שיש לי משפחה כזו שלמרות כל-כך הרבה מעברים על פני הגלובוס, הם איתי, בטוב וברע, ויש כל כך הרבה טוב.
אני במקור מהרצליה, אבל גדלתי בארה"ב, דרום אפריקה וארגנטינה. יש לי הרבה זכרונות ילדות מהמעברים וחוויות מדהימות מתרבויות שונות. למדתי גם מגוון רחב של שפות שפתחו בפני הרבה דלתות. הזכרון הקשה מביניהם הוא הפיגוע בשגרירות. עד היום, 27 שנים אחרי, ב-17 במרץ אני נזכרת באירוע הנורא הזה.
ב-17 במרץ 1992, מחבל מתאבד נהג במכונית תופת ופוצץ עצמו ליד שער בניין שגרירות ישראל בבואנוס איירס. בפיגוע נהרגו 29 בני אדם מתוכם 4 ישראלים, עובדי משרד החוץ, ו-4 נשים יהודיות מארגנטינה, למעלה מ-220 בני אדם נפצעו.
ראינו את הפיצוץ מהאוויר. אני זוכרת שבדיוק נחתנו ב-aeroparque שנמצא במרכז העיר. אחיי בדיוק הגיעו לבקר אותנו בארגנטינה. מה שקרה לאחר מכאן היה מה שהשאיר הכי הרבה צלקות וזכרונות קשים. היינו בבית של אחד הדיפלומטיים, שאחר-כך נודע לנו שנהרג, עם אשתו והילדים. לא היינו חלק מהשגרירות אבל היינו חלק מהקהילה הישראלית.
הייתי רק בת 13, חברים של הורי נפצעו קשה, אמא של חברה קרובה נפצעה קשה, מכר של הוריי נהרג. התחושות היו קשות. בדיוק שנתיים לאחר מכן, היה שוב פיגוע בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה,טרוריסט פוצץ מטען נפץ שהוטמן במכונית תופת, רצח 85 איש ופצע 330. אחרי הפיגוע הזה החלטנו לעזוב את ארגנטינה.
בשנת 2006, לאחר 17 שנים מחוץ לישראל, עזבתי את ארצות הברית לטובת ישראל, ועשיתי עליה כקטינה חוזרת. התמקמתי בתל אביב, חוויתי את כל שיכולתי בהווי התל-אביבי הכייפי. במהלך עבודתי ב'נטפים' פגשתי את בעלי הארגנטינאי. הוא עבד במשרד הארגנטינאי. היתה לנו תקופה מדהימה בארץ. הוא עשה עליה ב- 2008, התחתנו, נולד לנו ילד.
בשנת 2013 הוא קיבל הצעה לרילוקיישן מהחברה בה עבד. מאז עברו 6 שנים. עברנו הרבה עם המשפחה, גדלנו והתברכנו עם ילדה קטנה ומדהימה, ועכשיו נהנים מכל האפשרויות שארה"ב נותנת לנו. הגענו שלושה, כיום אנחנו ארבעה. כמו רבים אחרים גם אנחנו חיים עם חרטה אחת - גידול הילדים ללא המשפחה המורחבת.
כיום, אני עוסקת במקצוע שנותן לי סיפוק וגורם אושר להרבה אנשים. אני מתווכת נדל"ן בדרום פלורידה. באתר שלי כתבתי let's bring you home ואני מאמינה בזה. אני עוזרת במציאת השקעה, קניה, מכירה ושכירות. אני תמיד עושה את זה בחיוך ועם הרבה כיף ואהבה. בימים אלו, אני ובעלי עובדים יחדיו, וזה הדבר הכי כייפי עבורי. אנחנו נותנים שירות במספר שפות: עברית, אנגלית, ספרדית ופורטוגזית.
החיים פה מאוד שונים. כמו לכולם, מאוד חסרה לי המשפחה והחברים מהבית, אך יש לנו מזל ומצאנו לנו פה חברים שהם כמו משפחה.
לחיות במקום שאינו "הבית" תמיד יהיה שונה, לפעמים לטובה ולפעמים לרעה. למדתי עם השנים לזרום יותר ולשחרר. תמיד יש ציפיות ותמיד יש תקוות שהכל יהיה מעולה: חברה, עבודה, הסתגלות. גם לי היו קשיים, כמו שיש לרבים אחרים.
היו רגעים בהם נשברתי ואמרתי "זהו, אני רוצה הביתה" אבל ממשיכים קדימה. מסתכלים אחורה וזוכרים מאיפה הגענו ולאן אנחנו שואפים להגיע.
אני תמיד מנסה להסתכל על חצי הכוס המלאה, ומאוד אוהבת לעזור ולפרגן איפה שרק אפשר. אם אני יכולה לחבר בין אנשים, אנשי מקצוע, כאלו שצריכים עזרה או פרגון תמיד אשמח. הקהילה בדרום פלורידה גדולה ומלאת אהבה ונתינה, אני מאוד חושבת שזה לא מובן מאילו.
כל יום שעובר מגלים משהו חדש על אנשי הקהילה, וגם כל הדרך זה ניתן לעזור ולתרום מזמנך בשביל הקהילה. בימים אלו אני עוזרת ל- Holocaust Heroes worldwide ול- bridge of love לארגן אירוע פסח חגיגי לניצולי שואה כחלק מפרויקט גלובלי של 'אורחי הכבוד-סעודת חג לניצולי שואה'.
אחת החוויות הכי משמעותיות בנתיים פה, חוץ מלידת בתי בבית חולים אמריקאי שזו חוויה אחרת, היא ההבנה כמה גדלתי, הן מבחינת היותי אמא ואישה והן מבחינה עסקית. תמיד אומרים שזו ארץ האפשרויות פה. האמריקאים אומרים It's a dog-eat-dog world.
כולם רוצים להצליח ולכולם מגיע להצליח, אבל חייבים ללמוד איך לבדל את עצמך פה. צריך למצוא את הייחודיות העסקית. בארץ הייתי בעלים של חברת תקשורת שיווקית במיקור חוץ מה שעזר לי למצוא את עצמי המיוחדת פה".
מה את הכי אוהבת בארה"ב?
הגלובליות והמגוון. יש פה אנשים מכל קצוות תבל. זה מאוד כייף לראות ולחוות את התרבויות השונות. יש פה גם אפשרויות מרווח ונשימה שבארץ היה קצת קשה יותר למצוא ולקבל, במיוחד כבעלת עסק.
מה את הכי לא אוהבת בארה"ב?
כמובן את הגעגוע למה שהשארתי בישראל, אך את זה כולנו סוחבים. שתדעו, שזה כולל את הגעגוע למערכת בריאות מובנת וברורה. קצת קשה לי עם הפוליטיקלי קורקט, אני דיי דעתנית, אך לאור זה למדתי לשתוק לפעמים. זה לא מזיק.
מה מבחינך הדבר השונה ביותר בין ישראל לארה"ב?
איפה להתחיל? השייכות, ההשתייכות, החום של האנשים, שמחת חיים שונה, וכמובן בשביל הילדים חיי חברה ומבנה המשפחה פה. חייבת לומר שגם המרוץ עכברים פה, הסחרור, להיות עסוקים ואפילו לקבוע לילדים עם חברים זה מאוד שונה מישראל. כל הקונספט של PLAYDATES לא מובן לי עדיין.
למה את הכי מתגעגעת בארץ?
כמו כולם, ל'משפוחה' ולחברים, אך גם לשיגרת חיים אחרת.
למה את הכי פחות מתגעגעת אליו בארץ?
לבלגן ולביוקרטיה שעדיין קיימת פה, אך בצורה אחרת.
מה הכי ישראלי בעיניך?
יכולת פרגון הדדי למישהו שרק פגשת, ויכולת למצוא כמעט תמיד מישהו שמכיר את מישהו. זה כייף וגורם להרגשת שייכות.
איזו עיר הכי אהובה עליך בישראל?
מאוד מתגעגעת ואוהבת את הרצליה. שם גדלתי, ולשם גם חזרתי לאחר מספר שנים בתל אביב.
איזה חפץ יש לך מזכיר לך יותר מכל את ישראל?
פינגאן. לא יודעת למה, אבל זה מקשר אותי תמיד הביתה.
איזו מילה בעברית את הכי אוהבת?
אפשרי, הכל אפשרי.
איזו מילה בעברית את הכי שונאת?
שונאת זו מילה כבדה. לא מחבבת יותר מדי את 'לא מקובל' אפילו שאלו שתי מילים שרבים משתמשים בהן.
מסעדה מומלצת בעיר המגורים (בארה"ב):
Cooper's Hawk.
מסעדה מומלצת בישראל:
שאלה מעולה. הייתי עכשיו בביקור והיינו ב- EWA SAFI, אווה סאפי בנווה צדק.
מה מבחינתך המאכל הכי ישראלי?
שניצלים.
מה החטיף הישראלי האהוב עלייך ביותר?
פסק זמן. כן, כן זו סטייה.
טיפ לישראלי המתחיל באמריקה?
לא קל בהתחלה, אך חשוב תמיד להישאר ממוקד מטרה עסקית ואישית. לנסות למצוא את עצמך פה, ולא את ישראל פה.
