"אני ונירה אישתי, אותה הכרתי בצבא, הגענו לארה"ב בפעם הראשונה ב- 1988 לטיול שלאחר הצבא. לאחר כמה חודשים חזרנו לקיבוץ הגושרים, קיבוצה של נירה. התחתנו וחיינו בארץ עד 1990.
באותם ימים נקראתי לחודש מילואים בעזה, שם הייתי קצין מילואים בחיל השריון. בתום המילואים חזרתי לקיבוץ בהרגשה שהספיק לי, הרגשתי שמיציתי. זה היה יום שישי, ותוך יום, במהלך השבת, מכרנו את כל רכושנו. שבועיים לאחר מכן טסנו ישירות ללוס אנג'לס. לא ידענו מה מחכה לנו, אבל היינו בטוחים שנסתדר.
בתחילת חיינו פה עבדתי בתור איש אחזקת בתי דירות לחברות ניהול בניינים. תחזקתי עבורם את הבתים והבניינים, בזמן שנירה עבדה בחנות תכשיטים. בהמשך, נירה למדה רפלקסולוגיה, וכשהחלה לעסוק בתחום זה, פתחנו לה קליניקה בבית. במקביל עבדה בקליניקות של רופאים כרפלקסולוגית.
לאחר זמן מה, הקמתי חברת הובלות 'Camel Moving and Storage', אותה ניהלתי במשך שנתיים. כשהרגשתי שמיציתי את העסק מכרתי את אחזקותי בחברה והיא פעילה עד היום. באותה תקופה, שנת 1994, היתה רעידת אדמה גדולה בלוס אנג'לס (Northridge Earthquake). כשהבנתי שאנשים שבתיהם ניזוקו אינם מקבלים פיצוי הולם מחברות הביטוח, החלטתי להקים חברה שעוסקת בשיפוץ מבנים אחרי אסונות, כך הוקמה החברה 'Elite Restoration'.
עד שנת 2004 עבדתי מול חברות הביטוח בכדי לוודא שהן משלמות ללקוחות סכומים הגיוניים כדי שאוכל לשפץ את ביתם לאחר אסון. ב- 2004 סגרתי את החברה ופתחתי חברת שמאות פרטית. החברה שלנו נקראת 'Avner Gat, Inc'. בחמש עשרה השנים האחרונות אני מייצג בעלי רכוש שניזוק מול חברות הביטוח.
החברה שלנו היא חברה משפחתית וכולנו עובדים בה. נירה היא מנהלת המשרד. יש לנו ארבעה ילדים: רוני, ביתינו הגדולה (25), השתחררה מחיל הים אחרי שש שנות שירות בדרגת סרן ונשארה לגור בארץ. נדב (23), גר איתנו ועובד בחברה המשפחתית כשמאי. עדי (19), משרתת בצה"ל כמדריכת קליעה, עומר (15), תלמיד תיכון שאחרי שעות הלימודים עובד גם כן בחברה בהנהלת חשבונות.
בחברה יש לנו 12 עובדים נוספים, שלמרות מספרם, אנחנו שומרים על ציביון של חברה משפחתית. זה בא לידי ביטוי בדרך בה אנו מאפשרים לעובדים שלנו להתנהל מול חברות הביטוח והלקוחות. חשוב לנו ביותר שהם יהנו מעבודתם ויהיו מרוצים מסביבה עיסקית תומכת.
כשהקמנו את חברת השמאות הכוונה היתה לעבוד מול הקהילה הישראלית בלוס אנג'לס. במשך השנים השקענו הרבה מאוד כדי לפרסם את עצמנו. כיום, הקהילה הישראלית מהווה רק כעשרה אחוזים ממאגר הלקוחות הפעילים שלנו, אבל אנחנו אף פעם לא שוכחים שבזכות הקהילה הזו, אנחנו נמצאים היכן שאנחנו היום.
הישראליות מאוד חשובה לנירה ולי ולכן אנחנו מקפידים להיות מעורבים ושותפים פעילים ברוב הפעילויות החינוכיות והתרבותיות של הקהילה הישראלית. אנו מסייעים ותומכים בגופים מרכזיים וחשובים כמו: הצופים (שבט הראל), מת"י, בית ספר עמי, קבוצות ריקודי עם ועוד. ארגונים אלו קרובים לליבינו ואנחנו משתדלים לעזור להם להעביר את המסר של אהבה לישראל".
מה אתה הכי אוהב בארה"ב?
את הקהילה הישראלית בלוס אנג'לס.
מה אתה הכי לא אוהב בארה"ב?
אני לא אוהב שזה לא ישראל.
מה מבחינך הדבר השונה ביותר בין ישראל לארה"ב?
הסדר.
למה אתה הכי מתגעגע בארץ?
לשכנים שלי. כשאנחנו בישראל אנחנו גרים במעין ברוך ומאוד מחוברים לשכנים שלנו ואוהבים אותם. כשאנחנו פה אנחנו מתגעגעים אליהם, וכשאנחנו שם זו חגיגה גדולה.
למה אתה הכי פחות מתגעגע אליו בארץ?
אין משהו כזה.
מה הכי ישראלי בעיניך?
הרגשת ההתעלות כשאתה במטוס ויודע שאתה בדרך לישראל.
שאלה פוליטית: מה אתה חושב על האירועים האחרונים בישראל?
אותי לא מעניין מה שם המפלגה שמרכיבה את הממשלה. חשוב לי שהאנשים שינהלו את המדינה יהיו אנשים נקיי כפיים, שרק טובת האזרחים מול עיניהם.
איזו עיר הכי אהובה עליך בישראל?
קריית שמונה.
איזה חפץ יש לך מזכיר לך יותר מכל את ישראל?
הטלפון שלי עם התמונות של הבנות שלי בישראל.
איזה אירוע, מאורע, מקרה (בעבר או בהווה) הוא החשוב ביותר בעיניך למדינת ישראל?
הכרזת המדינה.
מה היית מעביר מארה"ב לישראל?
את כל הישראלים.
איזו מילה בעברית אתה הכי אוהב?
את צמד המילים שבעברית וערבית נשמע טוב מאוד: בוקר אור.
איזו מילה בעברית אתה הכי שונא?
לא שונא אף מילה.
מסעדה מומלצת בעיר המגורים (בארה"ב):
אני אוהב אוכל הודי Shalimar.
מסעדה מומלצת בישראל:
מוטי חומוס בצומת הגומא. אין על מוטי.
מה מבחינתך המאכל הכי ישראלי?
חומוס.
מה החטיף הישראלי האהוב עלייך ביותר?
במבה.
טיפ לישראלי המתחיל באמריקה?
תבחר לך כובע אחד. אתה חייב להגדיר בדיוק מה המקצוע שלך, ומה אתה עושה פה. אי אפשר לבחור כמה כובעים בצבעים שונים, תבחר אחד ותתמקד בו.
