במשך שנים עפר הקרוי ע"ש שרנקה - עפרה בפולנית, הטמיע תקווה בקמפיינים, בשיטה הפילוסופית שלו - "הקו א-ל התקווה" לחברות כגון: קוואסקי, hp Roche ועוד… כשלפתע ביום בהיר הוא הבין למה הוא דבק בתקווה כמניע. עפר מצא בעליית דירתו של אביו, בשעה שעבר דירה בת"א, תיבת פח שהכילה תיעוד נדיר, של מכתבים בפולנית של דודתו לאמו וכן את הצילום הידוע של מרדכי אנילביץ' המצולם עם דודתו של עפר, רחל לאה שרנקה זילברברג קופיטו. עפר מצא לשיטתו, את צופן התקווה עם השאלה המרכזית איך מצאו תקווה במקום האפל בהיסטוריה - מלחמת העולם השניה .
מוסיף עפר "תקווה היא צורך נפשי שלא ניתן למימוש פיסי. זה כמו קו אופק. כל האנשים מקווים למניע, שתהיה להם סיבה לקום מהמיטה, אדם מוגדר כהלך, והלך צריך מניע, וגם בית משפט דורש לדעת את המניע. וזה הרעיון של המושג התקווה - המניע, כמו קו אופק כשמתקרבים אליו והוא מתרחק ואם הם מצאו את התקווה הזו במקום האפל בהיסטוריה בעזרת אישה - שרנקה המורדת והמעוררת אולי גם אנחנו נמצא עם הכלים שנכיר בהם, תודעתית".
מספיק להביט בסרטון הבא שהפיק האמן, הפילוסוף, והיוצר עפר אלוני כדי להבין את מהות הסיפור חסר התקדים שאנו מתכוונים לספר כאן.
"למה הצרפתים לא מרדו? למה ההולנדים לא מרדו? למה המרד האזרחי הראשון אי פעם בנאצים שהתחיל מהרחוב, היה דווקא של היהודים? כי כאן יש את הקונפליקט שבין הלב הטהור לשכל הקר"
"זה קונפליקט שביד-ושם מנסים לטאטא. הם מלמדים את נושא השואה כמו 'אנשי השכל' ולא כמו 'אנשי הלב', ככה הם בעצם מפספסים את סיפור המרד. מפספסים את הרוח היהודית היא רוח של נשמה ולא של מחקר אקדמי וכיבודים".
כך יורה מהלב, והמותן אלוני, מייסד "מיני מוזיאון - שואה או תקווה" המצוי 'בתחנת רכבת אחת לפני יד ושם' כדברי האמן ואיש הרוח האומר כן באירוניה מחוייכת.
שרנקה (רחל זילברברג) על רקע ציורו של עפר אלוני "אושוויץ בצבע"
האמן והפילוסוף יליד תל אביב קרוי על שם דודתו שרנקה עפרה (בפולנית) שהייתה מעוררת ומחוללת מרד גטו וורשה. עפר פועל מזה שנים להנצחת שמה לאחר שסיפורה הושתק וזכה לכתף קרה מידי ההיסטורינים הרשמיים של יד ושם, משרד החינוך, ומדינת ישראל.
במקביל עפר מנהל מאמץ רב-יבשתי למציאת בתה התינוקת מאיה, אשר בטרם התגנבה לגטו ורשה הנצור נמסרה לבית של ילדים עזובים במזרח ליטא בתקווה כי תוכל להציל את בתה התינוקת ממוות וודאי.
שרנקה מצד ימין למטה, מעליה מצד ימין עומד מרדכי אנליביץ' (צילום: כל הזכויות שמורות לעפר אלוני)
החיפוש אחר בתה של המורדת, והמאבק להנצחת גבורתה המושתקת של מי שדחפה לפעול כנגד הכובש הגרמני התחיל בתיבה אדומה שמצא עפר בעליית הגג של בית אביו בשנת 2012, "לקח לי זמן לעכל את מה שמצאתי, זו הייתה אחת העדויות ההיסטוריות הפיסיות הבודדות שנותרו מהמרד, ופתאים אני מחזיק אותה ביד".
אך עד מהרה עפר שביקש לחלוק את ממצאיו עם מכוני מחקר, ואוניברסיטאות נתקל באטימות ממסדית - מלבד אוזניו של איש אחד. פרופ' ישראל גוטמן, גדול חוקרי השואה בעולם, שהקים את יד ושם, העיד במשפט אייכמן, ושבעצמו היה נער בן 17 בגטו וורשה הבוער ושגם הכיר את שרנקה מפעילותם בשומר הצעיר. גוטמן נפטר לפני מספר שנים, אך בסדרת ראיונות שהעניק לערוץ היוטיוב של אלוני (הקו אל התקווה) מושמעת מפי אבי תחום חקר השואה בישראל ביקורת חריפה על התהנלותם של מספר היסטוריונים ובכירים ביד ושם.
"המרד בצלב הקרס", עפר אלוני
"זה מצער שהשואה וגם המרד הפכו לעסק פוליטי. הם יצרו קרטל שואה הנשלט בידי בעלי אינטרסים, וצינזרו את שרנקה, במקום לומר לה תודה - זו מידת סדום", אומר מי שהיה סמוך על שולחנו של הרב שך.
"האמת היא שהמנהיגים ברחו בשלב מוקדם ולחמו רק הצעירים, ככה מציין פרופ' גוטמן, אך עדיין תנועת השומר הצעיר ובית"ר מתעקשות לקחת חסות על המרד, להפוך אותו לביזנס, כשבפועל היו אלה הנערים שעמדו כאיש אחד בלב אחד, באותו לילה אחרון שלפני המרד, זה לא היה אידאולוגיה, זה היה לב".
"הם שרו שירים. צחקו ובכו. צחקו ובכו. כמעמד הר סיני, בו החיבור היה כמו לוחות הברית הבנויות בצורת לב, שכן זו כול התורה כולה, המרד של הלב בשכל, 'וידעת היום והשבות אל ללבך', לדעת ולהשיב ללב, זה המרד האמיתי."
עפר אלוני
"בשביל לדבר על מעלה רוחנית צריך סיפור, ובתיבה עם המכתבים של שרנקה שעוררה את אנליבץ' למרוד נמצא הסיפור על הנקודה העיקרית של השואה כולה. הנקודה של החיבור של הילדים האלה בלב. מדוע מסרבים לספרו? מדוע לא מספרים על הלילה בו הם עזבו את הבתים והבריחו אוכל, פרופ' גוטמן אמר לי זאת בוכה, כל הלילה הם היו במרתף של איזה גביר בשם לנדאו שבתו הייתה חלק מהחבורה, כל הלילה שרנו ובכינו, שרנו ובכינו, סיפר לי פרופסור גוטמן בעודו בוכה".
"זה סיפור שקרה לפני 77 שנה ולא מהתנ"ך, אבל שמייצג את כל רוח התנ"ך, למה אי אפשר לספרו?, כי גנבו אותו פוליטיקאים, כי הוא נשלט בידי טכנוקרטים שהתדר שלהם הוא תדר של קומבינה ושכל, ולא תדר של לב. בתחילה סיפרו לנו שהשמאל מרדו, ועכשיו הימין, כל אחד מבקש להפוך את המרד האזרחי הראשון אי פעם בנאצים לעסק פוליטי - למרות שזה היה מרד של אנשי הלב היהודי באנשי השכל הנאצים", אומר האמן שציוריו הנועזים המתעסקים בשואה עוררו גם את התפעולתם של אישים כשמעון פרס ושרי אריסון.
"זר לא יבין את זה. זה היה מעמד הר סיני, כי במעמד הר סיני כתוב 'ויחן כנגד ההר', רש"י מפרש למה יחן ולא יחנו? שהרי הם היו חצי מיליון איש, ורש"י מפרש 'כאיש אחד בלב אחד' ".
פרופסור ישראל גוטמן ז"ל ועפר אלוני (צילום: עפר אלוני)
עפר כאמור עוסק בהנצחה במסגרת המיני-מוזיאון שהקים, וציורים בעלי מוטיבים סימבוליסטיים מעטרים את קירותיו.
גם כותב שורות אלה, שעסק במחקר אקדמי בתחום השואה מוכרח להודות כי עפר תפס רעיון רדיקלי המקשר בין מרד הנערים הנואש שהרימו מורדי הגטו, ובין מרד הנעורים שהתרחש כ-20 שנים לאחר מכן בסיקסטיז.
לכן ביצירותיו של עפר כינורות עצובים מוחלפים במנגינות של "הדור שהמשיך את המרד באנשי השכל שהחל בוורשה ונגמר בוודסטוק ובמרטין לותר קינג לא סתם באותו יום ה-19 באפריל 1943 שפרץ המרד בוורשה זה היה היום בו המדען הופמן לקח בשוויץ את הל.ס.ד הראשון. ואיפה מרד הנעורים של וורשה 1943 פגש את הל.ס.ד. שבשוויץ 1943, אם לא בוודסטוק?".
אחד מציוריו של אלוני המדמה את האנדרטה של רפופורט, את סמל הסופרמן, את זעקת המרד, ואת אות ה-S המסמלת את שרנקה ואת גיבורת העל
"הזיכרון בארץ נשלט בידי קרטל מצומצם של אנשים, והם מתעלמים לא רק מסיפורה של שרנקה אלא מכלל המרד, ג'ורג' אורוול דיבר על צנזור המחשבה, לדעתי צנזור הזיכרון יותר משמעותי", בכך חוזר עפר על אמירתו המפורסמת של הסופר הצ'כי מילוש קונדרה שלחם כנגד הדיכוי הסובייטי שטען כי "הדרך לשלוט בעם היא למחוק לו את הזיכרון".
אלוני יצר קשר עם נשיא המדינה, עם מוזיאון מורשת, יד מרדכי, לוחמי הגטאות, אך נתקל בעיקר באוזניים אטומות, "8 שנים אני דופק על הקיר, ואני הולך לדפוק על הקיר של הגטו המטלי כל חיי כי אני מתעסק בנושא הכי חשוב בעולם, בנושא של 'בחייהם ובמותם לא נפרדו', זאת דרך שאין לה סוף, גם אחרי המוות".
כמה מיצירותיו של אלוני המחפש אחר מציאת מאיה
"אנחנו היום חיים בגטו הגרוע מהגטו שבוורשה כי בוורשה כולם ראוו את החומות, וכאן אתה כבר לא יודע מה אמת ומה שקר, ואתה לא רואה את החומה שאתה חי בה", אומר אלוני, "שורש השאלה הפילוסופית והפסיכולוגית מצוי בעובדה שהאדם בנוי מקונפליקט של שתי קצוות "אני" מחד ומאידך הצורך החברתי, העלול לסתור את ה"אני" הנדיר שלך, והשאלה איפה 'שביל הזהב'?. כדי למצוא את השביל, יש לחוות את הקצוות. לכן הקמתי ביססתי את המוזיאון על ארבעה פרקים. יש פרק השקפתי פילוסופי-אישי, פרק של גטו בריחה, פרק שלישי על מרד, והפרק הרביעי הוא פרק התקווה המשותפת - כי אדם בלי תקווה נחשב למת"
"הצעקות, על פי הצעקה של מונק'' ציור: עפר אלוני
"הכל מבוסס על המניע של האישה והמניע של התקווה. האישה היא זו שתמיד מניעה למרות שהגברים הם שעומדים בקדמת המאורעות הגדולים בהיסטוריה. והמניע של התקווה הוא זה שבכבל השפות בעולם אדם החי בלעדיה נחשב למת – אך מעטים יודעים מה זו תקווה".
"תקווה היא צורך נפשי שלא ניתן למימוש פיסי. זה כמו קו אופק. כל האנשים מקווים למניע, שתהיה להם סיבה לקום מהמיטה, אדם מוגדר כהלך, והלך צריך מניע, וגם בית משפט דורש לדעת את המניע. וזה הרעיון של התקווה המניעה, ואם הם מצאו את התקווה הזו במקום האפל בהיסטוריה בעזרת האישה המורדת והמעוררת אולי גם אנחנו נמצא".
"זה הרעיון של המוזיאון שלנו – שואה או תקווה – רק תבחר. כי מהות האדם זו הבחירה".
החיפוש אחר מאיה בת המורדת נמשך
"כיום יש כמה היסטוריונים בודדים הקובעים מה יכתב ומה יישמע. מדובר בלא פחות מקרטל שואה, עם משטרת זיכרון בה אדם אחד מנהל אותו, והוא ביד ושם. אין שום שקלא וטריא כנהוג בעולם המחקר והתלמוד".
למפעל ההנצחה והזיכרון של המרד האזרחי הראשון בעולם נגד הנאצים ניתן לסייע בכתובת הבאה
ולפרוייקט מימון ההמונים עבור הספר 'צופן התקווה' Code2hope בכתובה זו
