"יש לי בנים אהובים: תומר ודניאל. תומר, נולד בסן אנטוניו בטקסס ב- 14 למאי 1994, תאריך מאד משמעותי, יום הכרזת העצמאות (14 במאי 1948). היום הוא עובד עבור ארגון איפא"ק שמקדם את האינטרסים הפוליטיים של מדינת ישראל בארה"ב. דניאל, נולד בפלורידה, ולומד באונברסיטה באורלנדו. הוא גבר צעיר ומוכשר שמתמחה בעסקים ויזמות. עופר, אבי ילדיי, הוא פזיותרפסיט שפתח קליניקה בסרסוטה לטיפולי פזיותרפיה, כירופרקטיקה, אקופנטורה, מסז' רפואי ויעוץ בתזונה.
הגעתי לארה"ב בשנת 1993 יחד עם מי שהיה בן זוגי דאז. התחלנו את החיים בסן אנטוניו שם נולד תומר. אז חשבתי לעצמי שהשהות באמריקה תהיה מאוד זמנית, ולכן נתתי לבני שם ישראלי טיפוסי. הגענו לכאן במסגרת ירח דבש, לא היתה כוונה ממש לעזוב את ישראל. תוך כדי הטיול בן זוגי לשעבר קיבל הצעת עבודה והחלטנו להשאר. כעבור שנתיים עברנו למדינת מישגן והיינו שם כשנה. החיים במדינה שבה יש חורף קשה לא היו אידאלים עבורי, ולכן עברנו לסרסוטה. אני למעלה מעשרים שנה פה. במהלך השנים נולד בני השני ולו כבר בחרתי להעניק שם יותר יהודי אמרקאי - דניאל.
הקדשתי את מרבית זמני לגידול הילדים ולמעורבות בקהילה היהודית כמחנכת וכמורה. כבת להורים מורים, החינוך לאהבת הארץ, השפה והתרבות היה בראש מעיניי והיה לי חשוב להנחיל את האהבה הזו לעשרות ומאות שוחרי חינוך יהודים ולא יהודים. עבדתי בפדרציה היהודית כעשר שנים. הייתי אחראית על ארגון ארועים ותוכניות לימודיות בנושא השואה וישראל. אבי, ניצול שואה, וראיתי לנכון לקחת אחריות אישית ומקצועית לשמר את זכרון השואה, ולחנך את הדורות הבאים בנושא הסטורי שהוא כל כך טעון וחשוב.
החיים בסרסוטה שקטים ושלווים. אין קהילה של ישראלים. רוב האוכלוסיה שחיה כאן מבוגרת, ומכילה פנסיונרים חביבים שבחרו לחיות את השלב האחרון של חיייהם בעיירת קייט מנומנמת אבל מדהימה בחופי הים התכולים שלה, חולות לבנים בוהקים ושחפים נטולי דאגה.
החוויה המשמעותית ביותר שעברתי באמריקה היא קבלת האזרחות האמרקאית שלי. זה היה עבורי יום חשוב, מכיוון שזו היתה השאיפה להיות חלק מהחברה האמריקאית לטוב ולרע.
מה את הכי אוהבת בארה"ב?
המרחבים האינסופיים, האנונימיות, הסדר והניקיון, הנימוס האמריקאי גם אם הוא נראה לנו כישראלים צבוע ושטחי, בעיני הוא דווקא נאה.
מה את הכי לא אוהבת בארה"ב?
מתוך עיניים ישראליות נראה שהחברה האמריקאית היא אינדבידואלסטית. אדם לאדם זאב. כל אחד לעצמו. ישנה איזו קרירות אצל האנשים, מה שלפעמים מחדד את תחושת הבדידות בחיים מחוץ לישראל . אני לא אוהבת את האוכל האמריקאי ואת תרבות, האוכל המהיר שרחוק מלהיות בריא.
מה מבחינך הדבר השונה ביותר בין ישראל לארה"ב?
הגישה הבלתי אמצעית והדוגריות הישראלית.
למה את הכי מתגעגעת בארץ?
לחום האנושי הישראלי של שנות השבעים והשמונים, למשפחה ולחברי הילדות, לאוכל ולתרבות הישראלית ולים המלח.
למה את הכי פחות מתגעגעת אליו בארץ?
לצפיפות בכבישים, לחוצפה הישראלית, לביורוקרטיה.
איזה סרט ישראלי את הכי אוהבת?
מציצים, גבעת חלפון אינה עונה, אסקימו לימון.
שורה מיתולוגית מסרט ישראלי?
"לסרג'יו פנית- לא טעית", גבעת חלפון.
שאלה פוליטית: מה את חושבת על האירועים האחרונים בישראל?
הייתי שמחה לראות את ישראל הופכת ליותר פלורליסטית וליברלית.
ספר ישראלי (ילדים, נוער, מבוגרים) האהוב עליך ביותר?
"אישה בורחת מבשורה" של דויד גרוסמן.
איזה חפץ מזכיר לך יותר מכל את ישראל?
מאזניים לשקילה.
מנהרת הזמן: לאיזה אירוע בהיסטוריה הישראלית היית רוצה לחזור בזמן?
הנשיא אנואר סאדאת מגיע לכנסת ישראל לאחר מלחמת יום כיפור.
סדרת טלויזיה ישראלית האהובה עלייך ביותר (בעבר או בהווה)?
זהו זה.
מי היה כוכב הילדים שעליו גדלת?
שלמה בר אבא.
איזו מילה בעברית את הכי אוהבת?
אחלה.
איזו מילה בעברית את הכי שונאת?
דווקא.
מה מבחינתך המאכל הכי ישראלי?
פלאפל עם טחינה, צ'יפס וסלט ישראלי.
מה החטיף הישראלי האהוב עלייך ביותר?
גרעינים שחורים מעפולה.
טיפ לישראלי המתחיל באמריקה?
לכל ישראלי/ת שמגיעים לאמריקה אמליץ ליצור תמיכה מצד קהילת הישראלים. באופן אישי, בייתי היה בית פתוח במשך הרבה שני. בעצם הנתינה והעזרה לאנשים חדשים שהגיעו לעיר מצאתי סיפוק וכייף גדול. יחד עם זאת, בעצם ההחלטה לחיות מחוץ למדינת ישראל יש וכדאי ללמוד את המנטליות האמריקאית ולכבד אותה. אמריקה אינה ישראל ועל מנת להצליח פה צריך ללמוד את כללי המשחק האמריקאים. להקשיב, לצפות ואז לדבר. זכרו- אתם לא בישראל.
