סיכום ראשוני של הדייביט: קרב הגלדיאטורים, שהפגיש לראשונה את הנשיא וס.הנשיא לעימות ישיר, היה קרב רחוב קשוח, בו המתמודדים מחליפים מהומות באגרופים חשופים, עם מינימום של כבוד.
המועמד הדמוקרטי הגיע עם אפס ציפיות לדיבייט, לאחר שבתקופה האחרונה כל הראיונות שעשה מתוך "המרתף", היו שאלות שאמריקאים קוראים להם "שאלות סופטבול", כאלה שלא מאתגרות את המועמד ומאפשרות לו מרחב תמרון מלטף.
אשר על כן, הלך המחשבה שאליו הגענו כצופים הייתה המחשבה שביידן יגמגם, ישגה במספרים לא נכונים, ובעיקר יוכיח את הטענה שיש לו בעיה קוגנטיבית.
בפועל, הצליח ביידן לשמר חדות לאורך כל הדיון, כולל התחייבות לפנות את הכסא אם יפסיד (בניגוד לקלינטון), התנגדות לפלג הפרוגרסיבי ולמהומות הרחוב, ובעיקר הצליח להחזיק מעמד בצורה מכובדת וראויה, תוך שהוא מדבר ישירות לאמריקאים עם מבט למצלמה, בעצם כך שפרט על כשלונות הנשיא מחד, והתוכניות שלו למען אמריקה מאידך.
הנשיא אומנם הצליח לדחוף נקודות מביכות על בנו של הנשיא, ההתמכרות לסמים וכסף שקיבל מהנשיא.
אלו היו מהלומות מכוונות היטב מתחת לחגורה, אך במקום לאפשר לביידן להסתבך, הוא חילץ אותו בהערות מהצד, שבעצם סייעו לו לעצור ולסדר את המחשבות.
כאשר אדם מגיע עם 0 ציפיות, ומצליח לשמור על קו ישיר, בסופו של דבר הוא מוכרז כמנצח, כי התיאוריה של "סליפי" ג'ו, הוכיחה את עצמה כלא נכונה.
כגודל ה-"ציפיות" להופעה של מבוגר מבולבל ולא קוהרנטי, ככה ההופעה הערנית, מדויקת ואפילו חדה בהערות דוגמת "ליצן" ו-"שקרן" לנשיא טראמפ, הוכיחו לאמריקאי הממוצע, כי תיאורית הנסיגה הקוגנטיבית לא הוכחה (או לפחות בדייביט הזה).
הציפייה מהערב הזה הייתה שטראמפ ימחוץ את ביידן, כי הוא מהיר לשון מחד וביידן כבד, איטי ומהסס מאידך.
המטה של טראמפ בנה על הדיבייט כדי להתחיל להתניע את המהלך של מעבר הקולות למחנה טראמפ.
כעת מסתמן שאת התקוות שטופחו מהדיבייט, כבר לא יוכלו להניע תהליך שכזה, שאותו הנשיא יצטרך למצוא בכיוון אחר, או בדיבייט אחר.
בקיצור, גם אם טראמפ מנצח בנקודות, הוא מפסיד בציפיות, ובלי זה, יהיה קשה להתגבר על הפער שיש בסקרים, כולל אלו של חברת טראפלגר.
