עזבו את המוסר - האם יש הצדקה מעשית לעונש המוות?

מוקדם יותר היום דיווחנו כי משרד המשפטים האמריקאי הודיע על קביעת תאריך הוצאתה להורג של ליסה מונטגומרי שהורשעה ברצח שביצעה בשנת 2004. אם אכן גזר הדין יצא לפועל, ב-8 בדצמבר השנה, מונטגומרי תהיה האשה הראשונה שתוצא להורג מזה קרוב ל-70 שנה.

עוד נמסר כי האסירה שאחראית לרציחתה בחניקה של אישה הרה במיזורי, תומת באמצעות זריקה קטלנית בהליך שיתבצע במדינת אינדיאנה. הפעם האחרונה שבה אשה הוצאה להורג, התרחשה בשנת 1953 כאשר בוני היידי הומתה בתא גז במסגרת גזר דין מוות שהתבצע במדינת מיזורי. 

כמו כן, מונטגומרי תהווה את האדם התשיעי שמוצא להורג מאז יולי האחרון, במהלכו הוחזרו עונשי המוות הפדרליים לאחר הפסקה של קרוב לשני עשורים. ממשל טראמפ קיבל את ההחלטה כחלק ממדיניות החוק והסדר שמוביל הנשיא.

מזה עשרות שנים שנושא ההוצאות להורג מעורר מחלוקות בקרב החברה האמריקאית. לפני כשנתיים פרסם אתר היברו ניוז כתבה מעמיקה שהתייחסה לאותה שיטת ענישה, והיא זכתה לגל של אלפי תגובות אשר יצר שיח פורה בנוגע לתופעה.

כעת עם החזרת עונשי המוות הפדרליים שכאמור לא נגזרו משנת 2003 וחזרו בעוצמה בשלושת החודשים האחרונים כאשר שישה נידונים מתוך התשעה כבר הומתו, מוגשת בפניכם שוב הכתבה אשר מסתבר שגם כיום, לא נס ליחה:

בתחילת החודש הצית האפיפיור מחדש את הוויכוח על עונש המוות בארה"ב כאשר הכריז כי על פי האמונה הקתולית (שהוא מפרשה המוסמך עלי אדמות), עונש המוות לעולם אינו קביל. כתוצאה מכך, ארה"ב מוצאת את עצמה בדיון שבדומה לזה על הגבלת הזכות לשאת נשק, היא כמעט היחידה בעולם המפותח שמנהלת אותו - האם למדינה יש את הזכות לשים קץ לחיי אזרחיה.

האם הנקמה שווה את המחיר? מיטת הוצאה להורג, אליה נכבל הנידון למוות בטרם מוזרק לו הרעל (צילום: טיים מגזין)

הטיעון המוסרי נגד עונש המוות ברור למדי - המדינה אינה יכולה ליצור חיים, אינה יכולה להשיב לחיים את מי שהרגה בטעות, ולכן אין לה זכות לקחת את החיים. זה טיעון מסוג שברובו של דבר משכנע את המשוכנעים. אולם גם לרבים שאין להם שום בעיה לשים קץ לחייהם של הגרועים שבפושעים - וזאת בדרך פחות נוראית בהרבה מזו שאותם פושעים העניקו לקורבנותיהם - מוצאים לא מעט סיבות מעשיות להתנגד לעונש המוות ולתמוך בביטולו.

1. המוות הוא למעשה עונש קשה פחות ממאסר עולם ללא אפשרות שחרור. הרוצח המורשע דייויד זינק אמר את הדברים הבאים לפני שהוצא להורג בזריקת רעל במיזורי: "לאלה הנותרים בתאי הנידונים למוות, הבינו שכולם הולכים למות. סטטיסטית, יש לנו מוות קל בהרבה מלרוב האנשים, אז אני קורא לכם לאמץ את העובדה הזו ולחגוג את השחרור האמיתי שלנו לפני שהחברה תבין את זה ותגזור עלינו מאסר עולם ללא אפשרות שחרור, ואז גם אנחנו נימק לאט עד המוות".

אמירה זו אינה מפתיעה לאור התנאים במתקנים כמו ADX פלורנס סופרמקס, "עיר האוהלים" של השריף הנודע לשמצה ג'ו ארפאיו באריזונה, אורלינס פאריש בלואיזיאנה, פארצ'מן במיסיסיפי, פליקן ביי בקליפורניה ועוד. ברבים מן המתקנים הללו מבלים האסירים 22 או 23 שעות ביממה נעולים לבד בתא, עם מינימום תקשורת עם אסירים אחרים או העולם שבחוץ. לשכת עורכי הדין של מדינת ניו יורק כבר הגדירה מתקנים כאלה כ"ענישה אכזרית וחריגה" (האסורה על פי התיקון השמיני לחוקה) והשוותה את השהייה בהם לעינויים כהגדרתם בחוק הבינלאומי.

עולמו של אסיר בבית הסוהר ADX סופרמקס בקולורדו לשארית חייו. החריץ משמאל? חלון ברוחב 10 ס"מ לחצר הכלא. גורל גרוע ממוות? (צילום: YouTube)

2. ניהול משפטי עונש מוות הוא חסר כל היגיון כלכלי. מחקר אחר מחקר מוכיח כי הליכים משפטיים בהם דורשת התביעה להטיל עונש מוות עולים למשלמי המיסים הרבה יותר ממשפט בו דורשת התביעה מאסר עולם ללא אפשרות שחרור. כך לדוגמא בקולורדו, במהלך דיוני העונש של ג'יימס הולמס, שרצח 12 בני אדם באולם קולנוע ב-2012, הוציאה המדינה מעל חמישה מיליון דולר על ההליכים, במקום כ-150 אלף שהיתה מוציאה אילו דרשה מאסר עולם ללא אפשרות שחרור - העונש שאכן נגזר בסופו של דבר בידי המושבעים, שלא הצליחו להסכים ביניהם לשלוח את הרוצח לתא הנידונים למוות.

זהו ההבדל בערכאה הראשונה, וגם אם מושג גזר דין מוות בערכאה הראשונה תמיד יש על כך ערעור, ולעתים כל הדרך לבית המשפט העליון של ארה"ב. פירושו של דבר משאבים אדירים של רשויות תביעה ואכיפה שיכלו להיות מושקעים בסילוק עבריינים מסוכנים אחרים מן הרחובות.

3. מכיוון שמשפטי עונש מוות הם ארוכים בהרבה - עד 25 שנה בממוצע עד ליישובם הסופי - גם סבלם של משפחות הקורבנות מתארך מאד עד להשגת תחושה שהדין נעשה. כל עוד גורלו של רוצח יקיריהם לא נקבע סופית, מתקשים אהוביהם של הקורבנות להמשיך בחייהם.

האם שווה להיגרר עשרות שנים בבתי משפט בשביל "עין תחת עין"? בתמונה: אורסולה וורד, שבנה אודין לויד נרצח בידי כוכב הפוטבול ארון הרננדז (צילום: בוסטון הראלד)

4. עונש המוות אינו מוחל באופן שוויוני. מעבר לעובדה שרק 31 מדינות (בנוסף למערכת המשפט הפדרלית) מתירות את עונש המוות, יישום העונש משתנה בחדות על פי גורמים רבים: מוצא אתני, מעמד סוציו-אקונומי, ואפילו הבדל בין תובע מחוזי אחד למשנהו - האחד יכול להיות כזה המתמודד בבחירות על מספר הפושעים ששלח למותם (לפחות בתיאוריה - עיינו ערך ערעורים), והאחר יכול להיות כזה המעדיף לחסוך במשאבי משרדו כדי שיוכל לטפל כיאות בכמה שיותר תיקים.

5. למרות כל ההגנות נגד מקרים של הרשעה שגויה - אמצעים הכוללים זכויות מיוחדות להגנה במהלך המשפט וזכויות ערעור נרחבות יותר - העובדה היא שאנשים מורשעים לשווא בעבירות הנושאות את העונש האולטימטיבי. מחקר שהתפרסם ב-2014 מצא כי "בהערכה שמרנית, למעלה מארבעה אחוזים מן האסירים שנגזר דינם למות הם ככל הנראה חפים מפשע".

עוד דוגמה לבזבוז שגורם עונש המוות היה משפטו של ג'יימי הוד, שהואשם ברצח השוטר באדי כריסטיאן. בשלבים המוקדמים של משפטו פיטר הוד את פרקליטיו, התעקש לייצג את עצמו, הצליח לזכות את עצמו ממחצית מכתב האישום בן שבעים הסעיפים ולסיום ניצח גם בטיעונים לעונש, כשחבר המושבעים גזר עליו מאסר עולם ללא אפשרות שחרור - עונש שהסכים לקבל לפני המשפט בתמורה להודאה באשמה. בכל מקרה, קשה לטעון שעונש המוות מרתיע את הרוצחים (הפועלים בארה"ב בשיעור גבוה בהרבה מכל מדינת עולם ראשון) ויחד עם כל הטיעונים לעיל קשה לראות את ההצדקה המעשית - עזבו מוסרית - בהמשך התרתו.