אמריקה וישראל לאן? על דלות השמרנות והליברליזם החדש

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

למרות שבטקטיקה עלולה להתגלע ביננו מחלוקת, בהיותו הקול החשוב ומהבודדים במחנה השמרני הישראלי שראשם וליבם יודעים חירות מהי, איני יכול שלא להכיר תודה לבן ארצי המבטא אמיתות נצחיות למול אתגרי הציוויליזציה המודרנית.

(משמאל למטה בכיוון השעון, הושעיה וורן, תומאס ג'פרסון, תומאס פיין, ליסנדר ספונר)

האינדיבידואליזם הרדיקלי של הושעיה וורן שהטיף לכינון חוזים מוסכמים כבסיס ליחסי הפרטים בקהילה; והאנרכיזם החוקתי של האוטודידקט המורד ואיש המשפט ליסנדר ספונר שטען כי אדם מוכרח לקבל מרצון את חוקתו; התהוו באמצע המאה ה-19 - כשישה עשורים ויותר לאחר שרעיונותיהם של תומאס פיין, ותומאס ג'פרסון אודות הצורך בחוקה מתחדשת באו לעולם.

חוזים מוסכמים בין פרטים הפועלים במסגרת חוקה כללית מתחדשת, הם נקודת קצה שטרם מומשה בתולדות אדם, אך נקודה הנובעת ישירות מפילוסופיית הקניין, הזכויות, והייצוג של ג'ון לוק.

ברמת האינטרקציות האישיות, יחס דיאלוגי בין כוח וקניין, קרי, יחס שבו הכוח נוצר באמצעות כניסה רצונית לחוזים קנייניים (כאצל וורן); וברמת האינטרקציה הקהילתית, היחס הדיאלוגי בין חוק ונחקק, באמצעותו שינויים חקיקתיים נובעים מרצון העם (כאצל  ג'פרסון, ספונר ופיין), מבטאים מקסום של יסודות הליברליזם במסכת השנייה על הממשל המדיני לג'ון לוק.

בטרם אפנה להוכיח טענה זו, באמצעות ניתוח של "הפנומנולוגיה האקזסטנציאליסטית-ליברלית בהגות לוק" המעידה כי הפרט וקניינו עליונים על משקל הייצוג באמצעות נציגים במסגרת החוזים (להלן) אבקש לחדד את הפסקה הקודמת.

הפרט הלוקיאני שבאמצעות בעלות קניינית כהמשכה של גופו במציאות, מבטא רצונו בדרך החוק גם בלי צורך בממשל בו א. החוקה קבועה מראש ובלתי משתנה, וב. החקיקה מצריכה שלוחה פרסונלית (נציג). 

עד עידן המחשב ניתן לומר כי חוקה משתנה, וחקיקה ישירה הן לא יותר מאידיאליזם תמים; אך עתה, אינטראקציות ישרות בין כוח וקניין, אפשריות באמצעות התאמת חזונם הנועז של ארבעת בני אמריקה שהוזכרו לעיל, לאופני התקשורת המבוזרת במסגרות הלאומיות הקיימות בעשור השלישי של המאה ה-21.

כפי שלוק בנה על מאמציהם של בני זמנו וסינתז את האלגנטיות של פילוסופיית הטבע של ניוטון שבה פועל הסובייקט הקרטזיאני במסגרת הזכויות הטבעיות של הובס המתבטאות בזכותו לקניין במציאות המשפטית, כפרט הזכאי לחירויות המצפון והדת (רוג'ר וויליאמס), בכדי ליצור פילוסופיה ליברלית המסוגלת לזכות לעיגון בחוזה החברתי, כך אנו עלינו לבנות על מאמצים של קודמינו בכדי להתאים את מושגי החוזה החברתי לזמננו.

אין מה לחשוש

גם אם נקבל את העולם והפרט כמוגבלים במשטר המדיני לדחפים מקיוואליסטים, הרי שאם נעניק לפרט הרשאה לכונן את יחסי הקניין באמצעות חוזים מוסכמים, ונרשה לו לכונן את מסגרת ההסכמות החוקיות על בסיס חוקה מתחדשת וישירה; הרי שמעורבות פעילה בפיתוח וכינון החברה באמצעות תנועת-מידע ופעולה תתרחש אשר תוביל קהילות מדיניות אל מצב בו גם המקייאווליסט הקיצוני המתבונן בהן לא יוכל לומר כי צורות ההסכמה של הקהילה אינן פוקנציונלית, אלא, שהתנגדותו, תישאר ערכית ולא פרגמטית.

מערך שיטור, משפט, ממשל בו החוק נוצר במסגרת חוזית פעילה, ומתחדשת, הינו אלגנטי דיו לייצר חוקים מבוססי הסכמה ולא צווים מבוססי סמכות. גם כיום כשאנו נתונים לצורות משטר המאחרות ב-100 עד 50 שנה את שפת המידע והפעולה הטכנית.

השפה הפוליטית במשטרים "הליברלים"-"ייצוגיים" כיום, יוצרת בידול דמוי פיאודלי בין פרטים ובין "נציגיהם" (עוד להלן), ומנכרת בינם ובין אמונותיהם המקודשות שלעולם לא יזכו לביטוי בלתי-אלים בלי שידוד סדרי החוק, הקניין, והמשפט "הליברלי" עד שפרוטוקלים שקופים וישירים הנתונים לביקורת בפני עצמם לא יותקנו.

הרחיק לכת החייל המעוטר בהיסטוריה האמריקנית, סמדלי באטלר שאף אמר כי ראוי שהיציאה למלחמה תהיה תלויה בהצבעה ישירה של החיילים המגוייסים לצורך הקרב (מזכיר את רוח הלוולרים).

עד עתה כוח המחשוב פעל על חיי הפרט בצורה חד-כיוונית שאיפשרה פוליטיקה דידקטית-היררכית-אנלוגית, המגשימה מיתוס חומר-כוח דטרמיניסטיים והמזמינה פאטאליזם מטריאלי, תוך איון כל משמעות ב"אזרחות פעילה" בחיי המשק והציבור, שאינם פתוחים לשכפול הישגי המתמטיקה בחירות שפה ופעולה כפי שאלה מתבטאים במחשבה הליברלית הקלאסית בתחומי הזכות החקיקה והקניין.

חוק אחד, וצמד אופני חוק

יודו האזרחים, "נחיה עם צמד אופני חוק" השזורות זו בזו. ולא בחוק אחד הנקבע חיצונית לנו.

אחת "כללית" (החוקה שהינה לרבים) המבטאת זכויות אזרח ומאוויי-על במסגרת גוף מחוקק, ברמת מקרו, ואחרת "פרטית" (חוזית ברשות היחיד) ברמת המיקרו המחדשת עצמה בכל אינטרקציה וולנטרית בין פרטים במסגרת זכויות האזרח, הקניין, והחיים גם כן.

האופנים פועלים בסימביוזה בה לכידות חברתית/מיתוס/אמונה או אם נרצה הומוגניות פרגמטית/ערכית מקיימים אקוויליבריום המבטא תלות הדדית בין החוקה הכללית המגדירה והמתחדשת, ובין הפרטים ה"ספונטניים" הכפופים והמבטאים אותה.

מוטב ויתקיים תהליך הפריה ונביעה הדדית בין צמד האופנים, שכן אין ספק שכאשר מדובר בעוצמות סמכות וכוח אשר עודנה מתקיימות בפער הרגשי/קיומי שבין רשות היחיד ורשות הרבים; ובין האקסיומות והערכים האישיים, והשלכותיהם בפעולות ובמימד הבין-אישיותי, הרי שבשניהם הדדיות מוחלטת לא תתקיים.

אך הדדיות חקיקתית כן יכולה להתבטא בקרב כל האזרח המעוניין לשבת ולהוסיף למפעל התחיקה הלאומי באמצעות פרוטוקולים מילוליים פתוחים המבטאים נורמות-על מוסכמות שאינן יכולות לפגוע בזכויותיו המקודשות, וכאשר הן כן - בטלות המה ובטל סמכות המחוקק.

המפחדים בשלב זה מעריצות הרוב, הם בדיוק כפי שהם - מפחדים, וכופרים בסנסביליות של הפרטים, הם או טיעוניהם אינם שונים מאלה של רוברט פילמר ב'פטריארכיה'.

בינתיים, בעולם חוק אחד בעל צמד אופנים, לא רק סמכות מעמד הנציגים ומעמד בעלי ההון הבלתי-מבוזר יאמרו דברם, אלא נציגים לבטח במידה וימשיכו להיבחר, הרי שהמה יהיו ממוקדי פונקציות, ופחות נתונים לשוחד למול מעקבו ורצונו הפעיל תכופות יותר של הפרטים המכוננים את הקיום המדיני המבטא באמצעות מעורבתו הישירה כי המהירות והזמן של הפוליטיקאי הליברלי, יהיו שווי ערך לזה של האזרח הליברלי.

אם מילים אלה נשמעות כאוטופיזם תמים או בנאלי, נזכיר כי גם ברמה האסתטית צורות מקבילות/הדדיות אלה של פעולה על פי החוק ישקפו יותר מכל גוף מחשבה מדינית קיים את הביטויים הרצוניים הקיימים עתה בתנועה החישובית במטבעות, שפה ויהפכו הן לנורמות של ביטוי רציף. ובדרך המחשב יאפשרו שקיפות ומהירות רבה יותר בתקשורת הרצונות פרטיים והכלליים הפועלים במציאות.

פנייה לשמרנים ולאומיים

מסגרת זו מאיינת את הדיון בין גלובליזם ולאומיות, שכן אנו ניצבים עתה בעידן ביניים התובע פיתרון ביניים דרכו נוכל אחת ולתמיד לפתור את הסכיזם בין הפרט, והמוסדות, ואת יחסם לחירותו במסגרת "הייצוג" - רוצה לומר, רק ככה תיפסק פוליטיקת הייצוג/זהויות - ותתחיל שפת ייצוג ליברלית-אורגאנית שיכולה להתממש במציאות ליברלית.

וכך הוא שבתולדות המחשבה המדינית לעתים פיתרון ביניים תופס צורה הפתוחה כרעיון אחד (חירות), וסגורה כדיסציפלינה אחרת (מתמטיקה), ובכך מגשימה בהן את שניהם.  

היסטוריונים עתידיים יודו כי התשובה למצבנו המדיני טמונה במחשבה המדינית האמריקנית של המאה ה-19, וכי זו הגיעה לאפשרות יישומית במדעי המחשב שאף הם התהוו בספירה האנגלו-אמריקנית במחצית המאה ה-20 ושמשם נפוצו כלי המחשב לכל תבל.

נכון, יאמרו המבקרים האוטופיסטים-סוציאליסטים, כאן פועלת אותה מסגרת חוקתית משותפת המכוננת את הלוגיקה האנתרופולוגית של מדינת הלאום - ומה עדיף?  עידן אימפריות או אנרכיות?.

לכן מאמר זה מבקש לפתוח את ראשם של המתכנים שמרנים, שכן עם מרבית אנשי שמאל הפסקתי לדבר על מחשבה מדינית לפני מספר שנים, בין אם כי לא האמנתי שהם מאמינים במה שהם אומרים, ובין אם כן.

במאמר זה אני מרגיש כי אני פונה דווקא בצורה כזו או אחרת לבני בריתם שלא מרצון, לאותם המתכנים בשם שמרנים הממשיכים לפעול בצורה פאסיבית במסגרות האנלוגיות המיושנות.

דלות השמרנות בעידן הייצוג

בעולם שמרני טוב מבעולם סוציאליסטי אך עולם זה לא פותר את בעיית הריכוז המייצר צורות ייצוג בלתי ליברליות.

לשמרנות אין תרופה עתה לעולם המנוגד ליסודותיו הליברליים אליו שקענו, בכורתה הריאלית במסכת השנייה על הממשל המדיני כבר הוכחה כתוצר המדיני החשוב מימי רומא, ואת המסרבים להכיר בכך אפנה לברגסון ולפופר, ובתוך כך, השמרנים מתחמקים מפערים מתרחבים בין עצימות ואיכות המידע הרב המועבר בין פרטים בהשוואה לעצימות ואיכות המידע הדלים המועברים בין פרטים לנציגי הציבור, אותו פער אודותיו כתבתי במקום אחר, פער מסוכן ומייאש - מצריך התמודדות באמצעות חזרה לפנומנולוגיה של המחשבה הלוקיאנית

לפני כן, בעדינות נאמר, שקבלת השמרנים את הממשל הייצוגי במתכונתו זו, הופך את מדינת הלאום שעודנה בשלב זה יקרה להם, לתופעה שבהסתברות אינדוקטיבית ניתן לקבוע כי תיהפך לסוציאליסטית או היררכית/ריכוזית; שכן אופיה החומרי-כלכלי מניח חוזים עקיפים, והמשך הפעולה השמרנית במסגרת חוזים אלה, הופכת אותם לשותפים לפשע ביטול הקשר בין מצפון וקניין, ואת החשת המלוכנות האוליגרכית החדשה בה אנו חיים כאזרחים. 

מבלי שנפנה מבטנו אל התנועה המתחילה בפרט של וורן, התופס את החוזה החברתי כקבלת אחריות ישירה, לא נוכל להגיע לשלב הבא במהפכה הפרוטסטנטית האנגלית של חירות הפרט המכונן יחסיו בחוק, עוד נאמר שמבלי שנכונן את יחסינו על יסוד חוזים מתחדשים הפועלים מול החומר מתוך רצוניות המבטאת מצפון, נישאר פגיעים לענקי טק, לחוקים שאינם נחקקים בעבור ובידי הפרטים, וכמובן לשחיתות בירוקרטית המשכפלת בצורה ניורוטית את יחסי האדון העבד שממזרח לריין שבצילם החשוך כה רבים מאנשי השמאל אוהבים לחשוב, לחוות טראומה, לפרש את המציאות, ולחיות.

השמרן נגד לוק האקזסטנציאליסט

ישנו ויתור באפשרות הפוליטית הליברלית.  זהו ויתור על קידוש האובייקט הקתולי. והוא, שהופך כל כך הרבה שמרנים בעלי רוח קתולית למפוחדים עתה.

שכן השמרנים מסרבים להכיר בתנועת הקניין, ובצורך בייצוגה המוסכם. או באופן בו פעולה רצונית באה לסיומה והשלמתה בהגות לוק.  אין הם מוכנים לעגן את קשרי הזכות, הקניין, והייצוג בצורה רציפה יותר, וייתכן שלא רק שיש בם היעדר סנסביליות מסוימת לאור עמדה זו, אלה דבר מה אפל בהרבה הדוחף אותם לעמדות ריאקציונריות-סוציאליסטיות.

כדי להתמודד בצורה אינטליגנטית בין הפעולה התופסת של הפרט, והקניין המפוצל בין רשות היחיד בבעלותו והרבים בהופעתו, לצד השלכות הפער הקיים בין אופני מימוש התנועה והידע בפעולות חקיקה ושיטור בראשית המאה ה-21, אדם חייב לחדור לאופני המימוש של הרבדים המרכיבים את המציאות החברתית. כפי שתפס לוק.  אופנים אלה משתקפים בנקודה העיקרית של מאמר זה - נקודה הדורשת לתהות לפשר הדיפרנציאציה הקיימת בין מערכי ידע הנוצרים באמצעות דיגיטציה-מבוזרת המתווכת בין קניין ורצונות הפרטים, הניצבים בניגוד למערכי ממשל, חקיקה, והכוונת פעולה אנלוגים, ריכוזיים המתווכים בין נמשלים ונציגים.  בהיעדר הכרה או בהתעלמות מישימותם במציאות הטכנית דיומא של מחשבת האינדיבידואליסטים האמריקנים וגישור הפער האנומלי שבין חזונם והמציאות, כיצד נוכל לכונן חברה נאורה? מה אמורים השמרנים להסיק על עוולות תנועת הניידים בעולמנו? עוד ספר של אנשי מכון כלשהו על עליונות השיטה הקפיטליסטית?.  

בפער המחריד והרוחש תחת כל אינטרקציה פוליטית, בו אופי מימוש החוזים והתקשורת הבין-אישית מקדים ב-350 שנים את אופי הייצוג והחקיקה ברפובליקה הדמוקרטית ממנה אמורים להיגזר זכויות האזרח, ושבמסגרתה החוזים האישיים מתממשים, והחוקים מתקיימים, ממשיך לו השמרן הישראלי, כעמיתו האמריקאי סלחו לי אך מפאת כובד העניין - לרייר על ספרי אדמונד ברק. 

כאן באה תופעת טראמפ וצעקה. ומכאן אני יכול להניח שהבגידה בו, כמוה הייתה כבגידת הפוליטיקאים השמרנים באינטלקטואלים החופשיים בימין?. ולמעשה פגיעה ברעיון הרפובליקה החישובית? לו היו יצירתיים, לבטח לא היו נרגזים וחסרי אונים על שהפרוגרסיביזם על צורותיו הרעיוניות, תרבותיות, כלכליות, ומשילותיות ממשיך לדחוק את המערב לדינמיקות ערכיות מסתעפות ותמוהות יותר ויותר של יחסי 'אדון-עבד', והיו מבינים כי הפער בין האישי-חישובי והקולקטיבי-אנלוגי, טבעי שינוצל לצורות חדשות של דינמיקות קניין וחוק קפיטליסטיות ושיעבוד בעל אופי סוציאליסטי. 

רוצה לומר, כשהם משמרים מסגרת המנציחה אנומליה בין פרט-חישובי וממשל דידקטי-אנלוגי, בתוכו שרידי הליברליזם עוד מבקשים לנשום, כיצד אידיאליזם-מטריאליסטי של אליטה מנהלתית קפיטליסטית לא ישלוט?. 

יתרה מכך, לו היו שיטתיים, ופעלו לפתור את בעיית הנסיגה המתמדת במציאות בה מחוקק היררכי שולט בצורות אנלוגיות על יחידים חישוביים, הרי שאז טווח ישימות כתביהם היה רחב ביותר, ומסוגל לעבוד מול צורות יחסי אנוש חדשים ומתוכם יכלו לפתח את מחשבתם המדינית יותר בצורה התנסותית.

וכך מחשבתם לא הייתה מוגבלת רק לביקורת על מבקרי התרבות, המנצלים לרעה את שיטותיו של לוק, או בסנטימנטליזציה של המסורת או הלאום.

ואכן לא ניתן לדון בתהליך ירידת הערכים מבלי להבין כי זהו לא רק הליך רוחני/תרבותי המצריך שידוד ערכים, או תוצר של תנאי סביבה מסוימים, אלא גם ולא מעט תוצר של שחיקה טכנית באון מימוש עקרונות יסוד ליברליים שלא מסוגלים להתבטא בפער שבין שפת המיוצגים והמייצגים - לכן לא יפלא שטרם החלו לתת דעתם לבעיה ולמשמעותה לעתיד ההגות הליברלית וכיצד ישנו איום על הקוהיזיה הלאומית היקרה להם העוברת פירוק מתוכנת.

להגנתם יאמרו, כי אופני שפה ופעולה אין טבעם להשתקף בין פרטים בצורה המשתקפת בין נמשלים ונציגים, וכי גם בעבר הם התקיימו בתוך פער סגנוני/איכותי/חוקי מסוים ולכן אין חדש תחת השמש, וגם אם ישנו חדש, יוכלו לטעון שלכל היותר מדובר באתגר סגנוני ולא מהותי.

הבעיה היא שזו הנחה שלא רק שאינה ריאלית במציאות דיומא, אלא שרק בור בפנומנולוגיה המחשבה הלוקיאנית יכול לבטל את פערי הידע והפעולה ולטעון כאילו אין הם פוגמים ביסוד ההסכמה על מהות ומשמעות הממשל הייצוגי.

פערים באיכות השפה (הידע) ביחסם לפעולה (מימוש הכוח) והשלכותיהם על הקניין והזולת (גבול הכוח), אכן מקובלים בין נבחרים ובוחרים - אך שפה ואחריות שונים לחלוטין? זה כבר תנ"ך בלטינית מכמורה איטלקית לקהילה בלגית דוברת פלמית. או במילים אחרות - קתוליות הזועקת - לקלווין חדש.

כשיש פער באופן בו הפרטים מכוננים את קשרי הקניין והזכות בינם ובין עצמם, השונה מזה הקיים בינם ובין נציגיהם, נוצרת בעיית הדדיות הפוגמת באיכות החוזה החברתי, והעלולה להגיע לכדי עריצות פיאודלית - עוד על כך להלן.

במילים אחרות, החוזה החברתי הוא תופעה מסדר משני בכל בחינה כרונולוגית ופנומנולוגית של המסכת השנייה של הממשל המדיני שכן הוא מבוסס על ייצוג הסובייקט בעל הזכות והקניין במסגרת המדינית.

בעיה זו לא דורשת שידוד או הגדרה מחודשת כמו זו שביקש מרקס בין הסובייקט/הזכות/ והקניין, אלא צמצום הפער בין אופני הייצוג. קרי אמצעי ייצוג קרובים ומהירים מבעבר.  עם כל הכאב יש לומר כי העובדה שהשגות אלה אינן לפחות מושמעות או מהדהדות בשולחנות השמרנים, בפתח המאה ה-21, מעידות כי לא צריך להיות אנרכו-קפטיליסט כדי להכיר שמשהו נרקב בממלכת השמרנים.

לחזור לקיום כדי להגיע לממשל החישובי - האקזיסטנציאליזם של לוק כמפתח למשטר ייצוגי תקין.

רוב השמרנים הם מודרניסטים ולצורך הדיון 'קרטזיאנים' (מיעוטם 'ברגסוניאנים') בהסכמתם לכך, שאפיסטמולוגית, ערכים הם נטולי משמעות בלי שהתהוו/נוצרו מתוך מחשבה או חוויה במציאות. 

משום מה, למרות הכרה זו, הוגים שמרניים ממעטים לבטא את היסודות האקזיסטנציאליסטיים של לוק המשתקפים בדרך בהן יחסי הפרט ומצפונו מתבטאים בסובייקט הקנייני כתנאי מקדים לכינון הרצון הפועל במסגרת החוזה החברתי!.

וכי אף הזכויות הטבעיות מקבלות ביטוי רציונלי בהיותן שומרות על יחסים פנימיים ורצוניים אלה ושבשוני התהליכי שבין הפרט ומצפונו, והסובייקט וקניינו, יש פן של חוויה משתנה ומוסכמת המשותפת לכלל הפרטים השונים שמתוכם ורק לאחריהם מגיע החוזה החברתי, ורק בסופו האופי הייצוגי שלו. 

העובדה שמימוש זכויות טבעיות מיוסדות רציונלית על היחס הפסיכו-פיזי בין הפרט כבעל קניין/מצפון הקיימים בו הוא, וכי עצם הזכויות הקנייניות והמצפוניות מכוננות אף הם על יסוד יחס פרט/גוף לעולם/ממשות, מעיד כי הזכויות הפיסיות והחירויות המשתמעות מהן הן מופע המוצדק על בסיס מושגים חוויתיים שונים של פרטים בצורה רב-יחסית.

ושבהיסטוריה החלו בעצם ביחס שבין הפרט ועצמו כבעל זכות המצפון (רוג'ר וויליאמס), בין הפרט לגופו כקניין בעל זכות (לוק), רק לאחר מכן, בין הפרט לממשל בהיותו פועל כפרט בעל מצפון, קניין, וזכות הרשאי למשול בחייו במסגרת קהילתו/ארצו/מדינתו.

החירות אינה אלא מימוש מקסימלי של מושגים המודגמים הכרתית, או מבוססים חוויתית על גבולות המחשבה מחד והקיום מאידך והעוברים בין אדם, זולתו, ומערך חייהם במסגרת הסכמה.  גם אם ההצדקה הראשונית לשפת הזכויות היא קוסמולוגית הרי שהיא פועלת ונחשבת בצורה חוויתית ודיאלוגית. קרי, עוד טרם החוזה החברתי, ועוד טרם נתהווה עיקרון הייצוג, לב הליברליזם היווה קטגוריה קיומית שרק מתוכה מושגים אלה קבלו משמעות היסטורית, ושעליהם הליברליזם מבוסס ברמה הפנומנולוגית.

במבט-על, ניתן לומר, כי החוזה הוא שילוב של א. זכויות פרט טבעיות ב. יחסים אונטיים בין פרט/מצפון/קניין, ג. מימושם במסגרת חוזית ייצוגית. 

- ונראה כי היסודות הקיומיים הללו בפילוסופיית המשטר (והאידיאליסטים אף יאמרו המשמעות) זוכים לחשיבות משנית בקרב שמרנים שהם אנשי פולחן המשטר.

מכאן ניתן לומר כי מושג הייצוג התהווה מתוך מצב שבו הוא היווה פשרה עם פערי ביטוי ביחידות אורגניות פוליטיות בנות הזמן, לכן קשה לדבר בצורה מהותית על 'הייצוג דרך הנציג' כאקסיומה ליברלית, כיוון שללוק עצמו לא היה יחס דתי/פלסטי לרעיון הנציג כמי שמראש מממש יחסי פרטים כבלתי נזקקים לייצוג פלסטי.

קרי, יחסי הפרטים קודמים לנציג וזכותו לפעול מן הסתם חייבת לשקף את היחסים עליו מכונן עצם המשטר.

בצורה וולגרית ביותר אך עדיין מדויקת לא יפלא אם נאמר כי אצל לוק הייתה זו פונקציה פרגמטית יותר ממהות דמוקרטית או רצונית (ולכן תלמידיו האמריקנים העזו לפנות אל שדות הדימיון של האינדיבידואליזם הרדקילי), ולכן עלי לפרשו ערב המהפכה התעשייתית באמצעות הגות תלמידיו המאוחרים פיין וג'פרסון שפעלו על רקע רוח הוויגים הישנים בבריטניה של המאה ה-18 כריצ'ארד פרייס וג'וזף פריסטלי. 

מלבד אקסיומת מוסר סוקרטית, הליברל-אקזיסטנציאליסט (הדיון תלוי בקיום, ולכן יש לשמרו), מעניק קדימות למושגים מבוססי אינדוקציות פעולה, ומשמעות מתוך זיכרון, תועלת והתנסות - אלה הפועלים תחת מוסר זה גוזרים השקפה הרואה ביחסי הפרטים כתופעה מבוססת שפה ופעולה ההדדית ברמה הפנומנולוגית, הפנימית לפרט וההופכת לפורמלית באמצעות חוזים, עצמים, אמונות, ושפה המשקפים רצונות באמצעות מחירים מוסכמים או חוקים מוסכמים.

הליברליזם הוא לא רק הומניזם פוליטי - הוא גם ברית קיומית לשונית בין גופים שבה "הנציגים" הופכים עצמם לכלי בלתי הכרחי עבור החוק - הגיעה העת לכך.

ברור מאליו אם כן שתהליך החשיבה (והמשותף בשפה) והפעולה הבין-סובייקטיבית, יתבטאו כחירות בגוף המדיני (באמצעות זכויות, חוזה, קניין) - כשאמנם התהליך החשיבתי אינו נוצר או תלוי בגוף מדיני ובמושגיו, אך הוא כן מבטא במסגרתו את העקרונות הקיומיים הראשוניים להם מחוייבים הנציגים והמיוצגים גם כן. קרי, האקזסטנציאליזם חייב את זכותו לחשוב אולי לסובייקט של דקארט, את את זכותו לדבר ולכתוב לג'ון לוק המאפשר לו לפרק את מלכות המעמדות הפוליטיים באין רודנות חומרנית.

בטרם נדבר על איכות הזכויות, נזכיר כי האקזסטנציאליזם-הליברלי גורס כאמיתה תצפיתית-מוסרית שהעצמת התנועה ואיפשור יחסים בין פרטים חופשיים על בסיס עיקרון אי-האלימות לא רק שהינה גורם מוגדר, חסר ערעור, המהווה יסוד מתמשך במחשבה ובפעולה האנושיות במסגרת מדינית - אלא הוא הכלי למעט את דיכוי זכויות האזרח. הוויגיות של האקזסטנציאליסטים-ליברלים מתבטאת ברצונם להפוך את הפעולה, הזיכרון, והשפה למסגרת הזכות דרכו החוק נוצר בכפוף לישימותו ההסכמית והישירה בקטגוריות הקניין, והייצוג של הפרטים, ומשם לגזור מדיניות וממשל וגם לייצר חוזים חברתיים רחבים ופתוחים יותר.

הריאקציה של השמרן בקבלו את לוק תוך הגבלתו ליחסי זכות וקניין (במקרה הטוב) אל מחוץ לייצוג והשארתו במסגרת תורת פרשנות תרבותית או משפט, תוך התעלמות מכך שהמשמעות של התורה הליברלית בצורתה המדינית היא רק כשזו מכילה את הקטגוריות הקיומיות שלה במציאות ייצוג חוזית-מדיני, ושבלעדיהן הן חסרות משמעות כשהדדיותן מוגבלת לייצוגים שלא נקבעו בידי פרטים, מבהילה. 

חירות הליברל-האקזסטנציאליסט לאחר שלבי הסובייקט הזכות הקניין, מתממשת במבנה המדיני באמצעות הייצוג החוזי, אם כך, איך יכול להיות ייצוג כשבני אדם יכולים לתקשר בצורות שאסורות לתקשר להם עם הממשל?. ומדוע החוזים השונים ושוני השפה בעידן המידע?.

להיות שמרן זה טוב, אך לא כשמדובר בחירות. הרעיון כי מסד החוקה או החוק על בסיסו נציגים קבעו החלטות, ניתן לשינויים הוא בלתי נתפס עבור השמרן. 

אך בפועל תפיסתו מעניקה קדימות לחוזים סופיים מליסודות עליה הם מכוננים מבלי שהיסודות הקיומיים הנצרכים והמכוננים את הייצוג המצפוני והקנייני המתבטא ברצון יזכו למענה.

אין ספק, הייצוג הוא גם ביטוי הרצון, והשאלת הרצון למסגרת שפה שאינה מבטאת את יסודות המצפון והקניין של הפרט אלא בעקיפין, מה לה כיום וליסודות שהתוו כבר תלמידי לוק ערב המהפכה התעשייתית?, והאם אין לראות בה צורה של דיכוי אזרחי כיום?

האם אין לראות בשנאתו העזה של מרקס ללוק כאות כבוד לפיתוחנו את תורת הניאו-לוקיאניזם האמריקנים?

שכן רק כשהיסודות הקיומיים של לוק יפגשו צורת ייצוג פתוחה כזו של פיין או ספונר ניתן יהיה ניתן לדבר על השקה ותלות הדדית - שבה אין קדימות או עדיפות לזכויות או לייצוג, אלא ישנה "מעבדה בה" במסגרתה הזכויות המקודשות מקיימות איזון.

ולעתים כדי לייצר איזון לאחר מתקפה קשה על הקניין, החירויות, והזכויות, יש צורך לרענן את יחסי הפרט והחוזה (או את עץ החירות) לא באמצעות תחלופת ממשל כזה או אחר, אלא שינוי של אופני הייצוג.

לבטח לא ניתן לערער את יסודות התפיסה הזו השואפת למקסום התנועה בין הרצונות החופשיים של כלל ברואי אלוהים במדינה?. 

ואם תרצו לומר אד-הומינם שישנה הפרה של המייצג הקלאסי במחשבת הוגה זה, נאמר כי כלל וכלל לא, ההפרה היא שאלה שאינם מחשבים מחדש את משמעות הייצוג לאור שדות הפעולה ההתנסות והזיכרון והמחשבה, ואת תפקידו של הייצוג כביטוי של אלה במסגרות פורמליות, ובלא הכרה של  המצב הנתון, הם דווקא אלה המפרים את המשמעות האמיתית של מושג הייצוג כפונקציה.

מכאן נראה כי עתה השמרנות היא פשוט צורה של קולקטיביזם המעדיפה את הנוהל הכללי על פני מקסום תנועתו וביטויו של היסוד החושב והפועל במערכת החוקית והמדינית. 

להיסטוריונים, אין ספק כי היו עתים בהם הרדיקליזם הלוקיאני נוצל (בידי אוטופיסטים/סוציאליסטים ושאר אידיאליסטים חסרי אחריות) לפגוע במציאות המדינית או שהקדים את זמנו ולא התאים לטבע החברה - זאת במיוחד כשנוסה במדינות שהליברליזם והקפיטליזם לא התהווה בהן בצורה אורגנית והדרגתית כבגרמניה.

מאידך, הכשל ההיסטורי הטראומטי-משהו הזה לא מצדיק את העובדה שכיום, בשנת 2021, כשמסבירים לשמרן כי הפער בין מהירות יחסי המידע (תקשורת) בין הסובייקטים, ובין יכולתם לממשם למול הפרלמנטריזם הייצוגי, גדל בצורה גבוהה מאלה שהתרחשו מאז מהפכת הדפוס, ושבחלל זה שבין יחסי מידע ויכולת לתרגמם למדיניות ציבורית ולחוזים הדדים - מתקיימת הפגיעה באיכות זכויותיו של הפרט וביכולתו לממש חוזים בצורה משמעותית, תוך יצירת משטר אזרחים חופשי למחצה.

כאן לפתע השמרן מדבר כסוציאליסט מתוך טראומת 1945, אך בעוד שהסוציאליסט אחראי במידה רבה לטרואמה זו, השמרן אחראי לכך שהוא הפנים את תפיסה זו והשליכה על מבנה מדינת הלאום הליברלית בסירובו לפתחה אל "הפופוליזם".

אין לשמרן מענה לאופן בו יש להגביר איכותית את מסד ההכרה והערכים היסודיים ביותר של לוק מתוכו מתפרטים ערכיו (קניין וייצוג) עליהם הוא כביכול אמון - בקיצור הוא לוקה ב-Brain Freeze.

אין לקחת את הייצוג בצורתו האבסולוטית, בדיוק כפי שלוק לא לקח את העקרונות ההובסיאנים בצורתם המפורשת - את הסכמת שניהם על זכויות טבעיות או על הצורך במשטר, אפשר כן לקחת בצורה אבסולוטית.

אך הייצוג הוא צורתה של תקשורת. ואת החרדה השמרנית הנכונה מרדיקליזם אפשר לחפות באמצעות סוכריות אחרות, כגון אמצעי בלימה שמרניים חדשניים בתהליכי חקיקה שאפרטם במאמרי הבא.

רק השלכת טראומה היסטורית (מלחמת העולם השנייה, תרבות הנגד), על המציאות של היום, ואי הכרה של המציאות המדינית, או שיפוט מקייאווליסטי של טבע האדם, מונעים מאדם תבוני להבחין כי חזרנו למאה ה-17 בה הרדיקליזם הוויגי המבצע מהפכה באופני מימוש מושגי הזכות הטבעית והקניין, מייצר ייצוג חדש המאפיין את אנשי העולם הגדול, בעוד הקנטרנות הציניקנית והלשונית של אנשי החצר הטורית הצרה - זה ההבדל בין טקטיקנים ואסטרטגים - לצערי, אנחנו כבר 60 שנים לא בשלב שאנו זקוקים לעוד טקטיקנים.

הדרך היחידה לגרום לשמרנים להבין את בעייתם היא באמצעות הזכרה כי מושג הקניין היקר להם הינו מעשה היצירה ההדדי המבוסס על היותו אמצעי לרישום ותיעוד רצונות אדם, אשר מוכרח להתבטא ישירות "באמצעי הייצוג" בצורה אופטימלית במסגרות שהפרט בוחר לכונן.

הקניין החוזי המעוגן בחוק הייצוגי עליו מיוסד הפרלמנט, הוא היסוד להסכמה הפרשנית והחופשית במסגרתו הפרט מסוגל לתקשר בצורה בלתי אלימה עם זולתו לגבי האובייקט וברגע שהוא נפגם או אסור, ישנה בעיה של היעדר חירות.

לעומת זאת, כאשר ישנה הסכמה המשתקפת במעשה החוקי, הקניין מעוגן ומועצם, ומתקיימת יותר אפשרות פעולה עבור הפרט במערך החברתי.

חוק לראשית המאה: הצורך בשמרנות ובליברליזם עלולים להשתנות מעת לעת, על בסיס דיאלקטי (אבוי, היגל) אך הדרך היחידה להבין מתי יש להטיף לפעול לשינוי המערך הייצוגי, היא רק באמצעות קריאה שאלת פונקציות הפעולה שלו.

הכרה בהיסטוריית הכוחות השליליים הקודמים לא מוכרחה לבטל את אמצעי ההגשמה של זכויות ברמה הטכנית וההכרתית המקורית.

רק כך ניתן להבין מתי תנאי האקזסטניאליסט הליברלי המיוסד על אונטולוגיה המתפרטת מקניין לייצוג צריך לקבל בכורה בניסוח צורת הייצוג לאור אויבי החירות מבית ומחוץ, ומתי השמרן בעל היחס הדתי-פלסטי למסורת הייצוגית צריך להתקיים.

כאשר גם אינדיקציה זו אינה קיימת - הרי שפרשנות מוסרית-כלכלית-קיומית-מדינית לאופני הפילוסופיה הלוקיאנית כמוזכר לעיל המפרט את יסודות המחשבה בתחומי המחשבה, הזיכרון, והפעולה הכרחית.

מזו ברור שהפרט קודם לייצוג.

והערה בשיחה עם ידיד , לכופרי הקניין: האתאיזם בהכרח מוביל להיעדר משמעות הקניין - ויכול להוביל להיעדר המשמעות עצמם של יחסי אדם, תפיסה, ממשות, ומשם קל לייצר מבני על היררכיים כהשלכה לצורות מחשבה טובות או שליליות על החומר בלי הקניין. 

למול הפרגמטיסט הליברלי המכיר ביחסים המעניקים משמעות לחירויות באמצעות חוזים מבוססי זכויות, והמעז לבדוק האם מידת הייצוג הקיימת אכן משמרת את טבע יחסים אלה - השמרן הוא פונקציה הפועלת על ערכים העוסקים בשרידות ערכית-מערכתית, או בתלונות על הספינה ההירככית בה שט - לא בחירות האדם.

הוא מתלונן שהשמאל לא שם לב לצביעותו, אך הוא אינו שם לב לעולמו. שיעבודו למבנים הדכאניים והבלתי-ייצוגיים של מדינת ה-18 בעידן הרב-מידעי מעלים את השאלה הקדמונית - האם זו הבורות, או הכוח המניעים המה?

ובהתחשב בתפיסת המושג המובלע והאקסיומטי “טבע האדם” הקיים לפרקים בכתבי גדולי עולם, ובהתחשב בעמדתם הקפיטליסטית כביכול וערכיהם הליברלים-קלאסים טרם שמעתי רעיון מקורי מהם המסוגל למרוד לסוציאליזם לו הסתגלו.

ההתעלמות מחוק מיכלס, ומהאפשרות לבצע יישום של תורת המחירים והרצונות האוסטרית למנגנונים פוליטיים אמריקנים משתנים ניכרת בהם.

הפער הבלתי-נסבל בין מחירים ורצונות משתנים המתלווים לאופן חקיקת חוקים חדיש שהפך אפשרי בעשורים האחרונים פשוט לא מצית את דימיונם מספיק כדי להנגיש ולדבר לציבור את בשורת מעבדי השפה והפרוטוקולים דרכם נציגים יקבלו הוראות.

השמרנים מדברים על קפיטליזם, על חירות, על משטרים רפובליקנים אך בעיקר מגשימים תבנית סמי-אוטיסטית ומיושנת של אדם מפוחד המנוהל באמצעות הלם-העתיד וטראומות העבר.

היעדר דימיון, פחד, צייתנות וציניות מילולית הם אופיים של המתפתלים כליצני הכלום הגדול בפיתה עם חומוס ותוסיף חריף ושומן שרוף מלמעלה.

הם אוכפים את אמצעי הייצוג כדי לעודד תורת טבע אדם שאם הייתה נכונה הרי היו מגשימים את מטרותיהם בצורה טובה יותר לו היו מאפשרים ייצוג חופשי; אך מכיוון שהם חבורת הובסיאנים הנעים בין קתוליות לאנגליקניות הם כנראה חושבים את הרע ביותר על כולם - בקיצור מדובר באנשים עם נפשות סוציאליסטיות או מקיוואליסטיות.

שיסירו מעצמם את שמו הקדוש של לוק, שכן השמרן הוא בעל נאמנויות דתיות להיררכיות לא הגיוניות בהן לדוגמא - אופיו הוולנטרי והחוזי של החוקים כמקדמי התופעה הפוליטית פחות חשובים לו מעמדותיו הרדוקציוניסטיות לגבי טבע האדם המוגנים בצורות ייצוג ישנות.

קרי הוא מניח משהו לגבי טבע אנוש, ומסרב לתת לשינויים המתרחשים במציאות, או את היסודו ההכרתיים של הפרט הקנייני ובעל הזכויות, לשנות את מחשבתו זו. 

אולי כי הוא אינו מבין את דוחק השעה, הוא עסוק בלהתלונן על טראנסג'נדריזם.

ובכל זאת הוא טוען שהוא מאמין בדמוקרטיה הליברלית בטרם עוותה אך לעובדה שהיא ממשיכה להתעוות אין לו תשובה כי הוא עסוק ב-What about ism.

בקיצור במבחן הרעיון של רפובליקה ייצוגית או דמוקרטית פתוחה שכל מטרתן הם מקסום החירות - הוא נכשל.

האריסטוקרטיה המזויפת ופולחן אדמונד בורק לא יעזור עוד לחבורת הבינוניים הריאקציונרית. 

כיצד הבנקאות היא מוסד של מס פוליטי מונופוליסטי גם בצורתה הפרידמניסטית, הוא אינו מבין.

ואף לא את הגניאולוגיה ההכרתית של הליברל.

ואף לא ואת התנאים הסוציולוגים ‘’הפתוחים’’ במסגרתה נוצרה החוקה הליברלית.

ולכן אין הוא רואה כיצד הוא משתף פעולה עם כוחות הריאקציה, שכן הוא אינו מבין שאם בן אדם יכול להיות חמש שעות באפליקציות ביום הוא גם יכול לשבת ולקרוא ולהציע פרוטוקולים מבוזרים של חוקיו, להוסיף להן, ולתעדף אותם.

הוא לא יכול להבין את הדברים האלה משום שערכיו תמיד ניתנים להבנה במסגרת תורת הייצוג הלוקיאנית במופעיה האנלוגיים והפלסטיים ביותר - בלי שום היקשר היסטורי לפעולה ולמידע משתנים או בלי שום הכרה לכרונולוגיה של הופעתם במסכת השנייה על הממשל המדיני.

לסיום מילה לשמרן הישראלי דווקא

אין לו היסטוריה לשמרן הישראלי, היקשר, או ידע של ההיסטוריה הבריטית עד לרמה שבה הוא מסוגל להבין שהפוליטיקה היא פוליטיקת חצרות טורית/וויגית הצמאה למהפכת מידע.

האמיתות הבנאליות והקיטשיות ביותר לגבי תפקידן של מהפכות טכנולוגיות בהרס יצירתי כמייצרות לחץ על מערכות שליטה היררכיות לא מתורגמת אצלו לשום רעיונות מקוריים.

הוא פשוט עסוק בלבקר את השמאל או בלהתחפר בשפה צינית עלובה -אחוז פחד מול האויב, טיפש מול הטכניקה וההיסטוריה, וחסר מושג ורוד כלפי העתיד.

פרוטוקלים חכמים, מטבעות מבוזרים, ביטול בנקאות פוליטית, חוקה דיאלוגית, הצחקתם אותו.

תנו לו 'לשמר' סדר ציוויליזציוני שנמצא בשקיעה מאז קאנט החל להיקרא בצרפת.

והוא קצת מזכיר לי את הניאו-פלטוניסטים שחשבו שהם עושים משהו חשוב בזמנו עם הגות אפלטון בעוד הברברים הפכו לטריבונלים בפרינקיפה שלידם - עצוב.  

אני יודע שיש המבקרים את השמרנים בגלל זיקתם לדת או ללאומיות, אני דווקא ממש לא.

אני חושב שדת ואף לאומיות מסוגלת להיות מערכת אקסיומות ופעולות חברתית חשובה וטובה לחיים מוסריים.

שיסודות הפילוסופיה הנאורה בעלי קשר עמוק לאקסיומות דתיות.

אני מבקר אותם כי מחשבתם הפוליטית מאובנת והרסנית ומשרתת כוחות דכאניים. .

הבינוניות וחוסר המעוף חסל - קתולים שכמותכם.

ולסיום מילה על תופעת הביטקוין החשובה.

כפי שהביטקוין מאפשר יחסי הסכמה בלא סמכות מלבד החוק המוסכם, כך הדמוקרטיה הליברלית מוכרחה לפעול.

החיסרון בסוציאליזם היה היררכיה וסמכותנות, החיסרון בקפיטליזם היה הניצול והניכור - בביטקוין מבטלים את הסמכות וההיררכיה ואת הניצול והניכור, ויוצרים קהילה שרק דרך אמצעים מכניים מתמטיים מוסכמים מסוגלת לבטא רצונות.

מעניין אם לג'ון לוק היה משהו בארנק הדיגיטלי שלו.

הייצוג הדיגיטלי-דיאלוגי הוא שלב הכרחי במחשבה מדינית וחברתית המבקשת לדאוג שחזון הטראנס-הומניזם לא יהפוך לחזון שיעבוד בלתי-רצוני.