רבקה היא אשתו המתה של מקסים דה ווינטר, אשר מצליחה להטיל צל גדול על אשתו החדשה, אישה צעירה ודלת אמצעים. כאמור, העיבוד הקולנועי המוכר משנת 1940 אשר נוצר סך הכל שנתיים לאחר צאת הספר, הוא של לא אחר מאשר אלפרד היצ'קוק האגדי. העיבוד זכה לביקורות טובות במיוחד, ואף היה מועמד לאוסקר.
אז מדוע נטפליקס החליטה שזה הזמן להוציא עיבוד חדש? אפשר לחשוב על כמה סיבות טובות. ראשית, העיבוד הישן הינו בשחור לבן, ואילו הסדרה של נטפליקס, בצבע. סיבה נוספת, והיא אולי המרכזית מכל, היא שבעקבות קוד ההפקה אשר אפיין את שנות הארבעים, ודגל בצנזורה רצינית, הסרט משנת 1940 אינו מעביר את המסר באופן אותנטי.
לעומת זאת, בהפקה של נטפליקס, מתקיים שחרור מוחלט ממגבלות וצנזורה, כך שניתן לשחזר את העלילה המקורית ככל האפשר. הבמאי של הסרט החדש, בן וויטלי, צבר לא מעט מוניטין בעקבות בימוי של כמה סרטי אימה שנונים ומעניינים, וגם כאן הוא עושה עבודה לא רעה כלל.
לאורך הסרט ניתן לראות לוקיישנים עוצרי נשימה, זאת בשונה מהעיבוד הישן, אשר נעשה ברובו באולפנים בהוליווד. בן וויטלי, הבמאי, צילם במונקו, ובאחוזה מפוארת באנגליה, לוקיישינים אשר הצליחו ללא ספק לשדרג את חווית הצפייה.
בגרסתו של היצ'קוק, אותו אלמן הינו גבר נחמד ושרמנטי, אשר מחזר אחר אישה צעירה, משרתת של גברת עשירה במיוחד. לבסוף השניים מתחתנים, אך משהו לא מצליח להסתדר, ונראה כי אשתו לשעבר אשר נפטרה, עדיין מהווה חלק בלתי נפרד מחייו.
לעומת זאת, בגרסה של נטפליקס, אותו אלמן נראה יותר כמו דוגמן מסתורי ומסוקס, ואילו האישה הצעירה מצטיירת כנועזת ומתריסה יותר ביחס לעיבוד הישן, או לצורך העניין, לספר. הבחירה הזו מצליחה ללכת נגד המורכבות הפסיכולוגית של התסריט המפורסם, ונגד הדרמה של הסרט.
גם הליהוק של השחקנים הראשיים אינו מטיב עם הסרט, כאשר הגיבורה, השחקנית לילי ג'יימס מציגה יכולות משחק טובות יותר ביחס לגיבור, השחקן ארמי האמר. מערכת היחסים אשר מתפתחת בין השניים לוקה בחסר, ומועברת לצופה באופן מהיר מדי, על אף שהיא מתקיימת על פני נופים יפים ומרשימים.
לסיכום, הסרט בהחלט יכול להיות מהנה לצפייה, אך הוא אינו עוצר נשימה, לא גורם לראש להמשיך ולעבוד לאחר סיום הצפייה. וכמובן, אי אפשר שלא להשוות את העיבוד הנוכחי, לעיבוד המקורי. ובכל זאת, יש לאורך הסרט כמה נקודות חזקות ויפות, כאלו שמצליחות להפוך את הצפייה, כאמור, למהנה.