הסוציולוג טל קופל במאמרו השלישי להיברו-ניוז מסביר על פונקציית ומצפן 'הממלכתיות' בחברת המומחים הישראלית
כפי שראינו במקומות אחרים כארצות הברית, דברים משתנים בקצב מהיר מכפי שאנו צופים או קולטים.
גם המהירות שבה "הממלכתיות" תהפוך לטבעת חנק עבור הציבור המתנגד למדיניות הממשלה הנכנסת הולכת לתפוס עתה תאוצה.
א. האופי הווירטואלי של כיכר העיר
ב. היעדר מנגנוני בלימה בידי הציבור שמחוץ לממשלה (חולשת הכנסת)
ג. עוצמתה חסרת התקדים של מערכת האכיפה הישראלית (פרקליטות).
מצביעים על כך שהחנק יהיה חסר תקדים.
.
נורמה קונצנזואלית תהפוך חיש-קט לטאבו ו'טריגר'; זכות להפגין תהפוך ל'סכנת הסתה'.
אין מדובר בהמצאה, ארה"ב הינה תקדים מסוכן.
כבר ראינו כיצד תאגידים גדולים השולטים על כמות אינפורמציה חסרת-תקדים, ועל כיכר-העיר הווירטואלית חנקו את חופש הביטוי לטובת צד אחד.
'אליטת הטק' בשיתוף מערכות אכיפת-החוק והענישה, החלו מתחרות מי תעניש בחומרה רבה יותר את אלה אשר 'דמותם לא הולמת את השלטון'.
בארה"ב התופעה כללה כליאה בצינוק של אנשים הקשורים (או לא) לפריצה לקפיטול ב-6.1, מניעת חירויות-יסוד, וזאת במקביל לטיהור אידיאולוגי של צבא ארה"ב על ידי מזכיר ההגנה לויד אוסטין.
מעט לפני המבול הממשלתי באמריקה הגיע ה'יורה' כשתאגידי צנזורה 'טיהרו מגורמים מזיקים' את המרחב הרשתי.
מי שעמדותיהם 'שגויות' למדו לשתוק או שנותבו אל-מחוץ לגבולות השיח.
פרקטיקות אלה תוכננו במהלך כהונת טראמפ והוצאו לפועל שבועות מתומה.
עתה, בישראל, עלינו לעמוד, למדוד, ולהעריך נכונה את אשר מגיע אלינו, שכן הנחשול הכביר עומד לפגוע בחופי החברה הישראלית.
כבר עתה זרזיפים ראשונים בדמות השתקה-רבתי נראים ברשתות החברתיות כולל 'פרטיות' כוואטסאפ כמקרה בן-גביר.
ההתגייסות של אמצעי התקשורת המרכזיים להציג את המחאה נגד מעשה הנוכלות חסר-התקדים של חברי 'ימינה' באור 'הסתה', היא רק המתאבן.
התהליך יאיץ ויתעצם.
ובינתיים במציאות - הדיפ-סטייט משפץ את המזבח
מחוץ למרשתת - המערכת המוסדית היא שרשרת מצפנים המצביעים ל'צפון'.
'הצפון' היא נורמה אידיאולוגית-ערכית של קבוצות חברתיות המאכלסות את מערכי השליטה של המדינה והחברה המודרנית: האקדמיה, תקשורת ההמונים, מערכת-המשפט, המערכת הכלכלית, הביורוקרטיה, הצבא ומערכות הבטחון, והמערכת המבוזרת של החברה האזרחית (הפוליטית במקרה דנן).
ניתן להרחיב על כל שדה פעולה רבות אולם אם נדגים באחד הרי ששדה הביורוקרטיה כולל פירמידת עמדות מנגנון המתחילה בעמדות מפתח כמנכ"לים וסמנכ"לים, נגיד בנק ישראל וכולי, ועד לעמדות של 'ניהול זוטר' כגון ראש אגף זה או אחר.
אף מנהל בית ספר תיכון נכנס למערכת ההיררכית הזאת ועוד.
כאשר בוחנים את הנורמות והערכים המקובלים-משותפים על הציבור המרכיב את המערכות הללו מגלים את מצפן הפירמידה.
המערכת (חברת-המומחים) מאוכלסת ע"י 600-900 אלף אנשים שניתן לאפיין לפי פילוח השכלתי, רקע סוציו-אקונומי, מוצא אתני (בין אם מקורי או בין אם בתרבות שהפנים), רמת דתיות ועוד - זוהי סוציולוגיה פשוטה.
הציבור הנ"ל הוא המגדיר את המושג 'ישראלי', ואת הנורמות המצדיקות את ה'התנהגות הממלכתית'.
עד כה 'המצפן הפוליטי' היה המצפן היחיד שציבור זה יכל לכוון מתוך הפירמידה.
ולכן המערכת הפוליטית הייתה מחסום שהאט את הליכת יתר המערכות החברתיות אחר הנורמות המיובאות מארה"ב.
עתה, עם נפילת המבצר האחרון של הייצוגיות הישראלית, נותרנו עם מערכת שכל מנגנוניה בידיים מסוכנות במקרה הטוב, או זדוניות במקרה הרע.
מושג הממלכותיות כאויב הציוויליזציה היהודית
ימי אוסלו, ימי הנסיגה מלבנון וימי ההתנתקות לימדונו על תפקיד המילה 'ממלכתיות'.
התנהגות ויעדים שפגעו באידיאלים שקידמה הפירמידה הפכו ל'לא ממלכתיים' ו'אנטי ישראליים'.
הן הוקעו מוסדית, מחקרית, תרבותית, באמצעות גופים שפעלו למען ערכים אלו וזכו לסבסוד מהאליטות הכלכליות בישראל, ונהנו ממסגור תקשורתי של 'יריבי הממלכתיות' שהפכו ל'אויבי העם' שבכל רגע יוצדק שימוש באלימות כדי 'להחזירם למקומם הראוי'.
איך ליברמן אמר? במיזבלה.
עתה שב הגלגל, המהירות בה הממלכתיות הישראלית תיכנס לפעולה ותפגע בציבור המתנגד למדיניות הממשלה הנכנסת תהיה חסרת-תקדים בשל האופי הווירטואלי של כיכר העיר ועוצמתה חסרת התקדים של מערכת האכיפה הישראלית (פרקליטות) כזכור.
אנו עומדים על סף תהום ושתיקתנו היא תוצר ההדחקה של מצב הביש.
החזיקו חזק.
(עריכה: י. קליינבאום).