סיפורו הבלתי ייאמן של פליט מאפגניסטן: "לברוח" הוא הסרט התיעודי הטוב של השנה

הסרט התיעודי "לברוח" נברא באמצעות הקלטה של שיחה בת שלוש שעות בין צעיר אפגניסטני אשר נמלט כילד לדנמרק וחושף את המסע המטלטל והלא ייאמן שעבר לחברו, יונס רסמוסן, אשר גם אחראי על עבודת הבימוי של הסרט. 

הזכרונות של הגיבור מתארים חיים תחת סכנת חיים ואיום תמידי בזמן שהטליבאן כבש את אפגניסטן. הוא ומשפחתו היגרו בשנות התשעים למוסקבה, אך אז היה כבר מאוחר מדי, והגיבור נאלץ לבחור משם לדנמרק, לגמרי לבדו. שם הוא מצליח להיקלט ומכיר את רסמוסן. 

מדובר על ביוגרפיה יוצאת דופן, נוגעת ללב, וקשה לצפייה. את הסיפור המטלטל עוטפת עבודת אנימציה מרשימה במיוחד, אשר מצליחה לעורר חיים בזכרונות של הגיבור לאורך כל אורכו של הסרט. אחד מנקודות החוזקה של הסרט הוא בכך שהוא אינו מבקש לשקף מציאות חד משמעית, אלא זיכרון, או יותר נכון לומר, עיבוד של הזיכרון. 

השיחה בין שני החברים הופכת להיות סיפור המסגרת של העלילה, ולמעשה, מעין סשן פסיכולוגי מוצלח ומרתק, במהלכו הגיבור עוצר, חושב, מהרהר, ולעיתים גם בוכה (ברגע בו הוא נזכר כיצד שיקר לפקיד ההגירה).

הסרט שם במרכזו טראומה גדולה, וסיפור חיים יוצא דופן, כזה שמצליח לגעת בכל לב. יותר מכך, "לברוח" מצליח לשחזר חוויה רגשית, פוליטית, שהיא עדיין רלוונטית מתמיד. ההתמסרות בין הגיבור לבין חברו גם היא מרגשת ונוגעת במיוחד, והיא זו שמצליחה להביא את הסיפור למרכז הבמה באופן אותנטי ומרשים במיוחד. 

בניגוד למצופה, דווקא השימוש באנימציה הוא המאפשר לסרט להיות יותר אנושי, כזה שלא מוותר על ההזדמנות להפוך זיכרון אנושי, סיפור חיים, לנרטיב ולסרט עלילתי באורך מלא, שבקלות הופך להיות אחד מהסרטים הטובים ביותר שיצאו השנה.