את "אנט" או שתאהבו, או שתשנאו. סביר להניח כי אם אתם נמנים עם המעריצים של השחקן אדם דרייבר תחבבו אותו. לעומת זאת, אם שירה כחלק מסרט קולנוע לא מסתדר לכם, כנראה שלא תוכלו לסבול את הצפייה בסרטו החדש של לאוס קראקס. כך או אחרת, הוא מצליח לעניין.
מלבד העובדה כי רובו של הסרט עובר באמצעות שירה, ישנה גם דמות מרכזית שהיא למעשה בובת עץ. הגיבור, בגילומו של אדם דרייבר, הינו בחור צעיר, סטנדאפיסט מתוסכל ועצוב, אשר הבין שהקומדיה הינה הדרך היחידה שלו לבטא את האבסורד הקיומי ולהעביר אותו הלאה.
לצידו, ישנה את אן, זמרת צעירה ויפה, אשר עולה מדי ערב לבמה, לשיר אופרה קלאסית. השניים מתאהבים ומתחתנים, ולבסוף מביאים תינוקת לעולם, בשם אנט. כאמור, כל הסרט עובר באמצעות שירה, מצד הגיבורים, מצד השחקנים הנוספים, גם בסצנות קטנות ואינטימיות, גם בזמן סצנות מין לוהטות כביכול.
התוצאה היא תחושת הזרה די מסיבית, שלא מתאימה לכל צופה. במובן הזה, אין ספק כי "אנט" הינו סרט נישתי לחלוטין. אך אם מצליחים לשחרר, ולקבל את הסרט כפי שהוא, מגלים סרט חכם, מלא בעומק, סאבטקסט, דימויים יפים, משמעויות כפולות, וכדומה.
נכון, הבימוי תיאטרלי במיוחד, אך מתחת לפאתוס ולדרמה, קיימת עדינות מפתיעה. במילים אחרות, אפשר לומר כי הצפייה מתגלמת, בטח אם מסיימים אותה. וכמובן, תפקידו המיוחד של אדם דרייבר, אשר הפך בשנים האחרונות לאחד השחקנים הנחשקים בביצה.
דרייבר נראה מאוד מסור לתפקידו, ועל אף כי אין לו קול של זמר מקצועי, קשה שלא להזדהות ולהיחסף אחריו. לעומתו, הגיבורה, הזמרת החולמנית, מקבלת מעט פחות זמן במה ממנו, אך כשהיא מגיעה למסך, גם עבודת המשחק שלה מרשימה בהחלט.
לסיכום, במידה ואתם לא מפחדים מדי משירה, אופרה, והרבה פאתוס בסרטים שלכם, לגמרי לכו לצפות ב"אנט", הוא סרט מתגמל, שונה, מרענן, ובעיקר, מזיז את הגלגלים בראש, גם זמן רב לאחר סיום הצפייה.
