אין ספק כי הסדרה הקוריאנית החדשה מבית נטפליקס "משחק הדיונון" היא הסדרה המושלמת לבינג', מהסיבה הפשוטה כי פשוט לא תוכלו להפסיק אחרי הפרק הראשון. מדובר על תחרות חולנית בה המעמד הגבוהה צופה באנשים מהמעמד הנמוך מתחרים זה בזה עד מוות.
ואם זה לא מספיק, אותם ניהיליסטים סדיסטים יכולים לעשות כל העולה על רוחם, כלומר לשנות את חוקי המשחק בכל רגע נתון. כך למעשה, אותם מסכנים מהעמד הנמוך, אנשים עניים וחסרי כל, הופכים לבובות על חוט, לא יותר מזה, אשר נאבקים על חייהם.
"משחקי הדיונון" מצליחה להפוך, בלי הרבה מאמץ חשוב לציין, לסאטירה בועטת וחריפה על יחסי הכוחות בין עניים ועשירים, כאשר בכל פרק תמצאו לא מעט מוות, סדיזם, דם, והתענגות. הגיבור של הסדרה הינו גבר צעיר, מכור להימורים, בעל חובות, וגר אימו.
יום אחד, מפגש תמים מוביל אותו למשחק החולני, אליו הוא מיד מצטרף, כאשר הוא מתמודד עם עוד למעלה מ-400 אנשים, כולם במצב דומה לשלו. החוקים ברורים, והמטרה היא לנצח שישה משחקים, או למות. במילים אחרות, מדובר על עולם בו החיים לא בעלי משמעות רבה מדי, וניתן למות בכל רגע נתון, בעקבות הפסד פשוט, או טעות קטנה.
הסאבטקסט של "משחק הדיונון" ממחיש שוב ושוב, בכל פרק מחדש, כי לא ניתן באמת לגשר על פערי המעמדות, או לכל הפחות שהגישור ניתן למימוש עד נקודה מסוימת בלבד. כאמור, הסדרה לא מבקשת להתחנף לצופה, לא לספק חווית צפייה נעימה ומשחררת, ובעיקר, לא לרצות אף אחד.
ובכל זאת, קשה שלא להמשיך לצפות בעוד פרק, על אף האלימות הבוטה, הגרפית, העלילה הקשה, חסרי הישע שמתים כמו היו בובות נטולות רוח חיים, והעשירים שמתרפקים ומתענגים על כל זה. בקיצור, מובטח בינג' ממכר ובלתי אפשרי.
