עוברת למגרש של הגדולים: סרטה הראשון של השחקנית מגי ג'ילנהול

אין ספק כי השחקנית מגי ג'ילנהול לקחה על עצמה אתגר לא קטן עבור בימוי הסרט הארוך הראשון שלה. לעבד רומן מאת הסופרת אלנה פרנטה (מי שכתבה את סדרת הספרים המופתית ״החברה הגאונה שלי״) לסרט קולנוע באורך מלא הינה ללא ספק יומרה ותעוזה עבור במאית בתחילת דרכה. אך ג'ילנהול מצליחה לעשות זאת באופן מושלם, ללא פגמים. 

ג'ילנהול מצליחה לייצב את עצמה כאחת הבמאיות המסקרנות והמגובשות בביצה, בעיקר בזכות העובדה שהיא הצליחה לגבש שפה קולנועית ייחודית לה כבר מהסצנה הראשונה של הסרט. אין זה פלא שדי מהר קיבלה מועמדות לפרס גלובוס הזהב בקטגוריית הבימוי. 

העלילה עוקבת אחר לדה, מרצה לספרות הנושקת לגיל חמישים ומגיעה לחופשה קצרה ביוון. לדה, שהגיעה למקום במטרה לקרוא ולקבל שקט ושלווה, נתקלת במשפחה גדולה ורועשת שמצליחה להבריח כל פיסה של רוגע שהצליחה לגייס. על אף שאותה משפחה הורסת כביכול ללדה את החופשה, היא מתחילה לגלות עניין בבחורה צעירה, נינה.

נינה הגיעה בתה הקטנה, בעלה ומשפחתו לנפוש באותו החוף בדיוק. ההתבוננות בה מצליחה להציף אצל לדה זכרונות מימים רחוקים בהם הייתה סטודנטית צעירה ושאפתנית לספרות, אמא לשתי בנות.  אותה התבוננות, ואותם זיכרונות שצפים, די מהר מגלים לנו שלדה למעשה סוחבת עימה לא מעט רגשות אשם.

יום אחד, מחליטה לדה לעשות מעשה (במודע או שלא) ולגנוב את הבובה הקטנה של בתה של נינה. מאותו רגע ואילך, כפי שכבר ניתן לתאר, דברים הולכים ומסתבכים. לדה היא לא גיבורה קלאסית, ובמובן הזה, רוב הזמן קשה להזדהות איתה. עם זאת, העלילה מצליחה לגעת בלב, ולעיתים אף להזיל דמעה.

אוליביה קולמן מציגה שוב, תצוגת משחק מרשימה במיוחד, והיא ללא כל ספק מצליחה לייצב את עצמה כאחת השחקניות המוערכות והחשובות של התקופה. בכלל, נראה כי ג'ילנהול ידעה לבחור את השחקנים והשחקניות בצורה הטובה ביותר. 

מדובר על סרט שהוא בגדר חובת צפייה עבור כל מי שקרא וצפה ב״החברה הגאונה שלי״, אך בהחלט לא רק. החובה למעשה קיימת על כל מי שמעריך קולנוע איכותי וטוב. אנקדוטה קטנה לסיום, ג'ילנהול הקיפה עצמה בנשים חזקות גם מאחורי הקלעים, בתפקידים קטנים וגדולים כאחד, ביניהם עיצוב אמנותי, הפקה, ועוד.