העיבוד הקולנועי לספרו של אשכול נבו: ״שלוש קומות״

לא בכל יום במאי איטלקי מצליח בוחר לקחת ספר הנכתב על ידי סופר ישראלי ולהפוך אותו ליצירה קולנועית. והנה, כך בדיוק קרה ממש לאחרונה, כאשר עלה למסך סרטו החדש של נני מורטי, ״שלוש קומות״, המבוסס על ספרו של אשכול נבו.  אם אהבתם את יצירותיו הקודמות של מורטי, ואתם מגיעים לסרט הזה עם התרגשות גדולה, זה הזמן להנמיך ציפיות.

מצד אחד, לא מדובר על סרט גרוע, אך חשוב לומר זאת - ״שלוש קומות״ לוקה בחסר. והרבה ממנו. במרכזה העלילה בניין בן שלוש קומות ברומא, למטה גרים בני זוג עם בתם, ממול זוג זקנים. בקומה למלעה זוג שופטים שבנם דרס בתאונת דרכים בזמן שהיה שיכור אישה, וגרם למותה. ובקומה השלישית, אישה עם תינוקת שבעלה עובד מחוץ לעיר ובקושי נמצא בבית. 

 יום אחד, הילדה של הזוג הצעיר, אותה השאירו אצל זוג הזקנים, הולכת לאיבוד. רק מאוחר היא נמצאת בפארק כשהיא מלווה בסבא המבולבל, אז האב מתחיל לחשוד כי הוא הטריד אותה מינית. במודע, או שלא במודע, זמן קצר לאחר שאותו חשד מתחיל להטריד את מנוחתו, האבא הצעיר מוצא עצמו שוכב עם נכדתו של הסבא. 

בשונה מהספר של נבו, במהלכו כל שלושת הגיבורים מוצגים כמעין וידוי מתמשך, הסרט מציג נרטיב שונה לגמרי. למעשה, הוא גם נע קדימה ואחורה בזמן, ובכך הוא מפספס את תחושת ההזדהות והאינטימיות שכן הצליחו להתקיים בספר. בניגוד לסרטיו האחרים של מורטי, כאן לא תמצאו כמויות גדולות מדי של חוכמה. 

למעשה, גם הדמויות לא ממש מתפתחות במהלך העלילה, על אף שכל אחת עוברת דבר מה. התוצאה היא תחושת ריחוק וניכור שלא מאפשרת לצופה להזדהות עם הדמויות, ובכך גם לא להיסחף אחר הסרט. חווית הצפייה נותרת, איך לומר, די אנמית.

ובכל זאת, יש רגעי חסד במהלך ״שלוש קומות״, בעיקר בזכות עבודת הבימוי הנהדרת של מורטי, הצילום, והתפאורה המצליחה להתכתב בצורה די מרשימה עם העלילה והסיפורים. במידה ויצא לכם לקרוא את ״שלוש קומות״ של אשכול נבו, סביר להניח שלא תעמדו בפיתוי ותצפו בסרט. אך אם ידכם טרם הגיעה אל הספר, סביר להניח שתוכלו ״לפספס״ את היצירה הקולנועית הזו.