פסטיבל קאן השנה הצליח לעורר לא מעט עניין, סקרנות וכותרות, ובעיקר הציג רשימת סרטים מרשימה במיוחד, כזו שמכילה כמה יצירות קולנוע מן הטובות שנראו בשנים האחרונות על המסך הגדול. עם מברח כה עשיר ורחב, קל ללכת לאיבוד, ובדיוק כאן אנו נכנסים לתמונה. הנה חמשת הגדולים ביותר:
"אחיה של לילה"
סרט איראני מופלא של הבמאי סעיד רוסטאי. כמעט שלוש שעות של דרמה סוחפת ונוגעת ללב על משפחה שמנסה לשרוד: אב המשפחה שרק רוצה להפוך לזקן השבט (תואר המוענק באיראן במשפחות רבות), היחסים בין האחים והמצב הכלכלי באיראן. במובנים רבים, הסרט עוסק גם במעמד הנשים הירוד במדינה. יצירה מופתית של קולנוע חכם ועכשווי.
"זמן ארמגדון"
סרטו של הבמאי האמריקאי ג'יימס גריי ("הלילה הוא שלנו") המספר את סיפורה של משפחה יהודית בניו יורק של תחילת שנות ה-80 המנסה להצליח בכל מחיר. על הדרך, בלי להתכוון, היא גם מנציחה פערים חברתיים וגזענות, למרות שהיא יוצאת נגד כל אלו. אנתוני הופקינס מגלם את הסבא ואן האת'ווי מגלמת את האמא היהודייה הקלאסית. מדובר על מעין אוטוביוגרפיה של גריי.
"העכביש הקדוש"
סרטו של הבמאי הדני עלי עבאסי על רוצח סדרתי באיראן ועל עיתונאית חוקרת שמנסה ללכוד אותו. סרט באווירת נואר שמציג את החיים באיראן תחת משטר דתי קיצוני, ועוסק בשאלה כיצד אדם הרוצח יצאניות יכול לראות את עצמו כמבצע את עבודת האל. העלילה כמו סוגרת על הצופה והסיום מאיים אף יותר מהעלילה המותחת לכשעצמה. כמו כן, הסרט לא חושש למתוח ביקורת, והוא אכן עושה זאת לא מעט, בעיקר על המשטר הקיים, השם את טובתו קודם, ובכך מוביל לחברה ללא אנושיות וחמלה.
"טורי ולוקיטה"
סרטם החדש של צמד האחים הבלגים דארדן, מלכי קאן, על שני צעירים אפריקאים מהגרים לא חוקיים שנאבקים לשרוד בבלגיה. סיפורם מוכיח כי המחאה החברתית בוערת בשני האחים, כמו ביצירות קודמות שלהם, והתוצאה היא יצירת קולנוע שורטת, מרגשת, לעיתים קשה לצפייה, ובעיקר מזכירה לכולנו מה היא אנושיות.
"החלטה לעזוב"
סרטו של פארק צ'אן ווק המספר על שוטר הסובל מבעיות שינה ונישואים חסרי תשוקה ומין, אשר יום אחד מתאהב נואשות באחות החשודה ברצח בעלה. ווק הינו מאסטר אמיתי של קולנוע וכרגיל הצילום מרהיב והעלילה המתעתעת מתמזגים לכדי סרט בלתי נשכח. ווק, כמו בסרטיו הקודמים, דוגל גם כאן בלוקיישנים עוצרי נשימה, לצד פסקול נהדר, ודיאלוגים מענגים.