תומכי הפלות מדברים על השבת זכויות האישה/האדם לתקופת האבן, ועל רמיסת עיקרון השיוויון הנשי שאפיין את החלק הארי של המאה ה-20.
אבקש להפריך מן היסוד את שימושם במושג 'זכויות נשים/על גופן' או את הנפנוף ב'הישגי תנועת השיוויון לנשים', ולחשוף כיצד נעשה במושגים לא-משפטיים אלו שימוש ציני שנועד לסמן גופים נשיים כ'טריטוריה חוקית' בשיח-זהויות המאפשר הצדקת פגיעה בעוברים.
אבקש לטעון שטקטיקה זו של שימוש במושג ה'שוויון' וה'זכויות' לא נועדה להצלת חייהן או למימוש חירותן ומעמדן השווה, אלא דווקא לנרמל מתירנות סקסואלית בלתי-מחייבת.
לבסוף אטען שהשימוש במושג 'זכויות נשים' ו-'שיוויון', נועד להעניק קושאן משפטי לניתוק החוק הטבעי ושפת הזכויות הטבעיות משורשיהם המוסריים-תאיסטיים ולהעניק אצטלת מכובדות ויושר למעשים אנטי-הומאניסטיים.
ראשית חשוב להקדים ולומר שהפלות היא תופעה שיסודה בחיים. חיים הם האקסיומה הראשונית לכל דיון. לכן החותר כנגדם, מלבד עבור הצלת חיים פיזיים של עצמו או אחר - ברמה הסוקרטית/קיומית הפשוטה ביותר, לא רק שאינו-מוסרי אלא חותר תחת הפנומנולוגיה של האתיקה – קרי, קיום האדם.
אמשיך במילים נוקבות: כיום במערב אנו עדים להקרבת עוברים חסרי-ישע לא על מזבח שימור חיי-אם, או תיקון עוול מוסרי (אונס, גילוי עריות) אלא בשם מושגים נטולי בסיס-חוקתי או סטנדרט-מוסרי המשוללים כל סייג ביו-חברתי (כאמור אונס, עריות, מחלה) שנועדו להפוך את אקט ההפלה לבעל תוקף מוסרי אוניברסלי. מפרספקטיבה היסטורית מצב זה נובע מהתדרדרות בנורמת קידוש החיים דווקא בימי שלום - ולא בימי מלחמה. שלא כהכרזת אלימות-חסלנית של גברים על גופם של גברים כ'במלחמה', כאן מדובר בהכרזת אלימות נשית על חלקים מגופן עצמן. רוצה לומר, תמרור אזהרה 'שפנגלריאני', לציוויליזציה הממשיכה בדעיכתה גם לאחר מאת המלחמות (המאה ה-20).
בשורש התופעה ניצבת מגמה מתמשכת של ניכור האישה המערבית מהפוטנציות של גופה עצמה, בעיקר מפונקציית ההולדה, כמו גם ניכור מהאינסטינקט האמהי הראשוני שעבר מיגדור בידי חוגי ההפלות, והצבת סימן שאלה סביב תפקידו בהבניית עולם התופעות עצמו – קרי החיים.
פונקציות אלה, שגם בעיניים קפיטליסטיות של כותב שורות אלה, יש להודות שנשחקו לא מעט בעידוד תאגידי.
למעשה, נשים, כאילו הגשימו את נבואת שפנגלר, סימנו כי ביכולתן להפוך מיצור התובע את פריווילגיית ייצור החיים (לפחות בימי מלחמה אם לא בימי שלום) לכזה שבימי שלום, מצופה ממנו לתמוך בצמצום כמות העוברים (שלא לצורך שרידותו עצמו או בשל נסיבות חריגות) ולראות בכך "זכות מקודשת" ו"אקט פוליטי צודק".
בטרם נפנה ללוז המאמר חשוב לציין, זו סוגייה מוסרית-תרבותית שמשפט וחוק לא מסוגלים למשטר את הנורמות שברקע יצירתה (הנורמות מיניות) אך כן לקבוע את ערך התוצר (ערך חיי העובר בקהילה) – לכן ברמה התרבותית, מדובר בעוד אחד מאותן שאלות חינוכיות שהמשפט לא מסוגל לקבע או לתקן בהכרח, אך כן בידו לשים סייג לתוצריו.
עתה לפירוק השקר אודות היות נושא ההפלה עוסק ב'זכויות נשים על גופן' או 'שיוויון'.
ובכן.
האמת היא שלנשים בנושא הנ"ל אין יכולת לטעון לשיוויון. או ל'זכויות מיוחדות על גופן'.
- אין שיוויון משום שנשים נתונות במצב ביולוגי לא-שיווני מול גברים בהיותן נשאות פוטנציאל/חיים נוספים שגבר אינו נשא - לכן לדבר אודות שיוויון חוקי בנושא זה למול גברים, הינו ריק מתוכן לאור העובדה שלגברים אין פונקציה מקבילה שניתן להשוות אליה את זכויות האישה להפיל את עוברה.
- אם לא שיווין, אזי אולי דווקא המצב המיוחד תובע גם זכויות מיוחדות? לא. טיעון זה כושל משום שבמצב מיוחד בו נושאות הן חי-נוסף אבד למעשה לא רק 'השיוויון' (בהיותן נשאיות תופעה שגברים לא נשאים) אלא גם אבדה האוטונומיה הסובייקטיבית המוחלטת שלהן. וזאת משום שהן עתה יצור המכיל יצור.
לכן, אם ברצונכם לדבר אודות שיוויון אינכם יכולים, משום שגבר לא יכול להכיל עוד יצור, אך אם ברצונכם לטעון ל'זכויות נשים'? יש לתהות איזו זכות הינכם ''תובעים'' מ''החוק''?.
הינכם תובעים את החזרת הזמן אחורנית למצב בו האוטונומיה המוחלטת על גופה של האישה חוזרת אליה, וזאת כבר לאחר רגעי העיבור.
יש רק בעיה אחת, אינכם רשאים להשיב אוטונומיה זו ("זכויות נשים") על חשבון חיי הבנים והבנות שלנו הגברים.
אינכן תובעות זכויות, אלא נורמטיביזציה של פריווילגיה ייחודית במסגרתה תהיו רשאיות לחסל מצב נתון בו כלול עובר בעבור רצון כלכלי-חברתי-אישי ולא בעבור סכנת חיים אחרת (גילוי עריות/מחלה/סיכון עצמי).
קרי, נוחות של חיי הסובייקט בשלב קודם, מצריכה את חיסול התת-סובייקט החדש.
בשלב זה, תבקרו לטעון שזכויות נשים תובעות אשרור נורמה חוקית בה רצח עובר לאחר 15 שבועות היריון הינו לגיטימי בשל כל מניע ויהי מה. ולתבוע שהחוק הפדרלי יקבל תפיסה שכזו. האם אלה זכויות הנשים?.
לאחר שהתברר ששיוויון בסיטואציה זו לא קיים אונטולוגית, ושזכויות נשים אינן יכולות לבוא על חשבון חיסול עוברים בשל נסיבות שאינן מחייבות אתית את סכנת קיום חיי האם. קרי כאשר אתית אין מקום ל'זכויות נשים' אלא להקרבת בני אדם למניעים חומריים, ואונטולוגית אין מצב של שיוויון - אולי הגיעה העת ללמוד איך להתנהג בחדרי חדרים?.
יש לנו כאן אנשים המדברים בשם מושג "שיוויון" המשקרים משום שנשים אינן בתוך הקטגוריה של סובייקט בדיד מרגע העיבור, ומשום שרעיון ה"שיוויון" מתבטל לאור העובדה שאישה יכולה להכיל עוד גוף חי/בעל פוטנציאל חיים ולא רק את זה של עצמה, בשונה מגבר.
מאידך אם אישה תובעת "זכויות נשים", קרי זכות מיוחדת לאור העובדה שאין שיוויון, הרי זכות זו, כפי שביררנו ספק אם ראוי כי תבוא על חשבון הולד המשותף לה ולאיש אחר.
לכן, לדבר כאן על שיוויון, או על זכויות נשים, מלבד חוסר התוקף החוקתי (להלן), אינה אלא מסך-עשן גלובליסטי המצדיק עצמו כנורמה תרבותית/משפטית נאורה באמצעות מילים מכובסות השאולות מהלקסיקון הליברלי-הקלאסי.
או אם נרצה, לקיחת הליברליזם הקלאסי של ג'ון לוק, והתעללות נפשית בו.
משום ששיויוון כאן הינו בלתי אפשרי לאור השוני הביולוגי המצריך שיפוט/חקיקה שונים, וזכויות הנשים כאן אינן רציניות משום שלומר שהיכולת של אישה לחסל עוברים לכשתחפוץ היא "זכות נשים" - מצב טיעונים שכזה מופרך ברמה המושגית, נוטל מהאישה מחד את האחריות המוסרית להיותה נשאית של חיים נוספים, ומקריב בשם רצונותיה האישיים את מחוייבותה הסגולית לחיים.
אכן יש כאן דילמה מוסרית דיי פשוטה (לכל אדם בר-דעת) שנראה שנשים רבות פשוט לא רוצות להטריד עצמן בה ולהמשיך להתנהל כאשתקד בעולם החילוני.
כל זה תוך שקר ועיוות מושגים אודות המטרה של "המסע הנשי אל השיוויון" במאה ה-20.
אכן, אם ב-2022 זו הדמות של המאבק לזכויות נשים/שיוויון, אז אולי, לשם דורות העתיד, וחיי הילדים יש לחשוב מחדש על המושגים הללו בהיקשרים אלה, ולשוב להגדרות השיוויון הנוצריות-ליברליות הקלאסיות של מארי וולנסוורת' וג'ון סטיוארט מיל.
אך הם היו הרי תוצר של הפטריאכליה הלבנה המערבית.
לסיכום: השיויון לא קיים פיסית, הזכויות תלויות בחיסול פיזי - דיי.
