הסרט הזה מועמד לשישה פרסי אוסקר - מגיע לו אפילו יותר מזה

16 שנים חלפו מאז סרטו האחרון של הבמאי טוד פילד, ״ילדים קטנים״, והיא הוא חוזר אלינו בקאמבק ענק, מרהיב, שבהחלט היה שוות לחכות לו. ״טאר - המנצחת״ הוא יצירה קולנועית עוצרת נשימה שמצליחה ללפות את הצופה כבר מהרגעים הראשונים, ולא רק בזכות עבודת המשחק המדהימה של קייט בלאנשט.

במרכז העלילה עומדת לידיה טאר - מנצחת כוכבת, בתחום שכמובן נשלט על ידי גברים, אפילו יותר מאשר תעשיית הקולנוע. טאר מונתה למנהלת המוזיקלית של התזמורת הפילהרמונית של ברלין, הנחשבת לגדולה שבתזמורות, והיא מקליטה איתה את כל הסימפוניות של מאהלר. נשארה לה רק הסימפוניה החמישית, שצלילים מתוכה נשמעים גם בפסקול של "החלטה לעזוב" של פארק צ'אן ווק, שיעלה בשבוע הבא.

רגע לפני שהצופה מתוודע לרשימה המפוארת של הישגיה, מתקבלת הצצה עליה דרך סמארטפון של מישהו שזהותו אינה ידועה (עדיין). בהמשך צפים קטעי התכתבויות וסרטונים העוסקים בה ומועברים דרך הרשתות החברתיות, וכך מתגלה לאט לאט שמדובר על אחד הנושאים בסרט.

לפני שובה לברלין, שם היא מתגוררת עם זוגתה הכנרית שרון (נינה הוס) ועם בתן הקטנה פטרה, לידיה מעבירה כיתת אמן בביה"ס ג'וליארד בניו יורק. הסצנה מציגה בפני הצופה את לידיה במלוא הדרה. בעודה עולה ויורדת מהבמה היא פורסת את משנתה האמנותית והפילוסופית בפני התלמידים, נוזפת בסטודנט שנמנע מלנגן יצירות של באך בשל טיעון פרוגרסיבי כלשהו, ומנסחת ביקורת על תרבות הביטול.

הסצנה כולה מצולמת בשוט רציף, שתואם את הוירטואוזיות של הופעתה של בלאנשט, ואת זרם המחשבות והטיעונים של טאר. זוהי אולי נקודת החוזקה המהותית של הסרט, המתפתח בצורה מסקרנת וחכמה. לידיה היא דמות מרתקת. היא כריזמטית, חכמה וחדה כתער, אבל גם מניפולטיבית וכוחנית, כפי שעולה מיחסה לעוזרת שלה פרנצ'סקה.

"טאר" עוסק, בין היתר, בהשחתה שבאה עם כוח גדול, והוא משאיר פערים מכוונים שמזמינים את הצופה למלא אותם באמצעות רמזים שנשתלו לאורך כל היצירה. התמורה היא חוויה אמנותית מסעירה שמצדיקה את המועמדות לשישה פסלוני אוסקר, ואם אתם שואלים אותנו, אפילו ליותר.