ניקולס קייג' מביא את סיפורו של דרקולה למאה ה-21

רנפילד חי מחוץ לחברה האנושית כמעט לא מעט שנים, למעשה הוא כמעט שקוף בעיני אנשים, הוא חיוור, מלוכלך ובעל מראה כללי של דייר רחוב. הוא יוצא החוצה בעיקר בשביל סידורים, מפגשים בקבוצת התמיכה שלו, המיועדת למי שעבר מערכת יחסים מתעללת, ושליחויות עבור הבוס התובעני שלצידו הוא מתגורר - הרוזן דרקולה. 

הסרט מתרחש בתקופה עמוסה במיוחד כי דרקולה בדיוק התפרק לחתיכות בקרב עם ציידי ערפדים ותלוי במזון שרנפילד מביא לו כדי לזרז את התחדשות גופו. רנפילד מעדיף לרצוח טיפוסים מפוקפקים, נניח המניאקים שפוגעים בחבריו מקבוצת התמיכה, אבל דרקולה מעדיף קורבנות טהורי לב - זוגות מאוהבים, נזירות או "אוטובוס מלא מעודדות" - שערכם התזונתי גבוה יותר. בעודו קרוע בין שני העולמות, רנפילד פוגש את רבקה, שוטרת חמומת מוח. היחס האנושי שהוא מקבל ממנה, לראשונה בחייו, מאפשרת לו אט אט לחזור למוטב.

ככל הנראה מדובר על הסרט הראשון המציב במרכזו את העוזר של הערפד המפורסם בעולם. כמו בגרסאות רבות, גם כאן רנפילד נשבה בקסמו של דרקולה וזונח את חייו הנורמטיביים כדי לשרת אותו בנאמנות. בתמורה הוא זכה בנעורי נצח וכוחות על, אותם הוא מפעיל בעזרת אכילת חרקים. כשהוא מפקפק בבחירות שעשה, דרקולה מפעיל עליו מניפולציות ומבהיר שלא מחכה לו שום דבר טוב יותר בחוץ.

הסרט מציע לא מעט דברים להנות מהם: קודם כל ולפני הכל - ניקולס קייג', שנותן הופעה נהדרת כמו שהוא יודע. מעטים השחקנים שמתחייבים לדמות כמו שקייג' מסוגל לעשות, וכאן הוא נותן הכל, הוא מרושע, מקסים, מצחיק, מבעית ואנושי.

וכמובן יש פה גם סיפור בעל ערך עם רמות וגוונים של הומור. מתחת לכל הדם, היזע ורצח יש לסרט גם צד רגשי שמצליח לעורר הזדהות ולגעת בלב. הבמאי כריס מקיי, בהחלט עשה עבודה טובה, ובחר בחירה אמיצה - לשים את הזרקור לא על הערפד המוכר ביותר בעולם, אלא דווקא על עוזרו האישי, זה שנאלץ לסבול אותו, לשרת אותו, ולהיות שם עבורו, כשהוא מדגיש את המתח הקיים בבחירה הזו, ואיך לא, ההקרבה האדירה.