The photos: © Anne Frank House
גשם כבד שטף את רחובות אמסטרדם ביום סגרירי כמה ימים לפני ערב חג הפסח. בעודי אוחז בכוס קפה מקומי, צעדתי מכיכר דאם המרכזית לאורך נהר הפרינסנחראכט (תעלת הנסיך) ששובליו מקיפים את העיר.
תשע בבוקר, ותור ארוך של מבקרים נצפה מחוץ למוזיאון בית אנה פרנק. המוזיאון שהוקם בתחילת שנות ה-60 מוקדש לסיפורה של אנה פרנק. הוא נחשב לאחד הפופולריים בהנצחת השואה ומלחמת העולם השניה, ופוקדים אותו יותר ממיליון מבקרים בכל שנה.
בכניסה למוזיאון חשבתי לעצמי עד כמה סוריאליסטית העובדה שאתר המסמל את אחת התקופות החשוכות בהיסטוריה של האנושות, ממוקם בלב אחת הערים הכי צבעוניות,שמחות ושוקקות חיים בעולם.
80 שנה אחורה, התגוררה במבנה הזה ילדה יהודיה עם חיים שלמים שהתקיימו בסתר. ברוב שנות חיי ילדותה באמסטרדם היא כמעט ואינה יכולה הייתה לצאת לשחק בחוץ בחופשיות, לשיר או אפילו לצחוק בקול רם כמו כל בני גילה. היא לא הייתה יכולה ללכת למכולת או לספריה במורד הרחוב.
לקראת יום הולדתה ה-13 אנה קיבלה במתנה ספר עם כריכת בד אדומה, פסים לבנים וסוגר מוזהב.
בין דפיו החלקים החלה לכתוב תיאורים מדויקים וכנים על שיגרת חייה המורכבים ונתנה דרור למחשבותיה, פחדיה, הכעסים שבה, האהבות שלה,
התבגרותה בין ארבע קירות, יחסיה עם הוריה ועם העולם המתסכל והמפחיד בו חיה. אחד המשפטים הראשונים שכתבה ביומנה היה: ״אני מקווה שאוכל לגלות לך הכל, כפי שעוד לא יכולתי לגלות לאף אחד, ואני מקווה שתהיה לי מקור גדול של נחמה ותמיכה.״
תחילת כתיבת היומן הייתה חוויה אישית עבור אנה. היא אינה חשבה או תכננה שיפורסם ברבים. רק שנה לפני תום המלחמה, באפריל 1944, כששמעה בתחנת רדיו הולנדית את שר החינוך של הולנד מדבר על כך שלאחר המלחמה יאספו מקורות ויומנים המתעדים את סבלו של העם ההולנדי בזמן המלחמה כדי לספר את הסיפור האנושי מאחוריה, הבינה אנה את חשיבות יומנה. הבשורה ברדיו התכתבה עם חלומה להיות סופרת, יוצרת קולנוע ושחקנית. היא החלה לשכתב את היומן והוסיפה לכתוב פרקים שלמים במטרה שאולי יפורסם יום אחד. זאת בנוסף לדפי שירה שכתבה ושמרה בנפרד.
במהלך שנתיים תמימות תיארה ביומנה את חייה הבלתי אפשריים: הפחדים מהמלחמה, ההכרח לחיות בדממה ובחשאיות כדי להינצל ממאסר, חשש מהלשנה של אחד השכנים על מקום מסתורה שיוביל לגירוש מביתה ולמוות.
היא תיעדה בעין בוגרת, ביקורתית ורגישה את התבגרותה בין ארבע קירות חדרה, תחושות מיניות שחוותה כנערה מתבגרת ויחסיה הבעייתים עם אמה.
היומן המקורי של אנה פרנק כפי שמוצג במוזיאון
אנה גם ערכה סיקור עיתונאי כמעט של המלחמה והתקדמות כוחות בעלות הברית נגד צבא הצורר הנאצי.
76 שנה חלפו מאז פורסם היומן והוא עדיין נחשב לאחד המסמכים האישיים החשובים והמרתקים של תקופת השואה ומלחמת העולם השניה. הספר תורגם ליותר מ -75 שפות ומכר למעלה מ-33 מיליון עותקים ברחבי העולם.
״בערבים, בשעות החשיכה, אני רואה לא פעם טורים ארוכים של בני אדם טובים, חפים מפשע, עם ילדים בוכים, נאלצים ללכת עוד ועוד במצוותם של קומץ אנשים שמתאכזרים אליהם ומכים אותם עד שהם כמעט נופלים. אין חסים על איש. חולים, זקנים, ילדים, תינוקות ונשים הרות – כולם צועדים אל מותם.״ (מתוך יומנה של אנה פרנק)
אנה פרנק נולדה ב-12 ביוני 1929 בפרנקפורט שבגרמניה. בת זקונים לאביה אוטו פרנק, איש עסקים ואינטלקטואל, ואמה אידית עקרת בית. אחותה הבכורה מרגוט כתבה גם היא יומן אך הוא אבד במלחמה. המשפחה הייתה פעילה ומוכרת בקהילה היהודית בגרמניה. לאחר עליית היטלר לשלטון, היגר אוטו פרנק עם משפחתו לאמסטרדם. בעזרת קשריו העסקיים סידר לעצמו משרה של מנהל סניף חברת ״אופקטה״הבינלאומית.
ב-1939 כאשר פרצה מלחמת העולם השניה, הולנד הכריזה על ניטרליות אך היטלר היה נחוש לפלוש גם אליה כחלק מתוכניתו להשתלט על אירופה. ב- 15 במאי, לאחר חמישה ימים בלבד של קרבות הולנד נכבשה. עם הפלישה החלו גזירות רבות כנגד האוכלוסייה היהודית במדינה שמנתה אז כ- 140 אלף איש; על יהודים נאסר לנהל או להיות בעלי חברות מסחריות, תלמידים יהודים גורשו מבתי הספר ונכפה עליהם ללמוד במוסדות חינוכיים ליהודים בלבד. בהמשך, חובת ענידת הטלאי הצהוב נכנסה לתוקף והיוותה את יריית הפתיחה למימוש הפתרון הסופי בהולנד. צייד יהודים החל ברחבי המדינה ועשרות אלפים הועברו למחנות הריכוז בראשם, סטרבורק בהולנד, וחלקם נשלחו ברכבות למחנות ההשמדה בפולין. בסוף המלחמה נותרו בהולנד כ-40 אלף יהודים בלבד.
הביקור במוזיאון
מוזיאון בית אנה פרנק הוא מבנה היסטורי ששופץ מספר פעמים. הוא נבנה ב-1635 ועבר גלגולים רבים. במהלכם שימש כבית מגורים, מבנה עסקי לאחסון סחורות המגיעות מהים, בית חרושת לכלי בית ומפעל לייצור חלקים לבניית פסנתרים.
כיום המבנה מחולק לאזור הכניסה למוזיאון שמספר את סיפור השמדת היהודים באירופה. חלקו השני מוקדש לשיחזור בית משפחת פרנק, והחלק האחורי הוא המבנה המקורי בו התגוררה אנה ומשפחתה וכולל את חדר השינה שלה, עליית הגג ומקום המסתור שלה.
המוזיאון הוקם על ידי אביה של אנה, אוטו פרנק, שהוא גם הניצול היחיד מכל המשפחה. משפחת פרנק עברו להתגורר בבית באמסטרדם בדצמבר 1940 לאחר שברחו מגרמניה. אוטו ראה את הנולד והבין שגם הולנד תיכבש בסופו של דבר. לכן, הכין תוכנית במהלכה המבנה ישמש כמשרדים של חברת התבלינים שלו. הקומה הראשונה תפקדה כמשרדי החברה, בקומה התחתונה איכסן את הסחורות לפני המשלוח ובחלק האחורי של המבנה היו 2 קומות מסתור.
בכניסה למוזיאון האורחים מקבלים אוזניות אלחוטיות שמעבירות הדרכה מוקלטת ומציגות ( ב-12 שפות שונות כולל בעברית ) את הטיים ליין ההיסטורי של פלישת הכוחות הגרמנים לעיר, הכאוס ששרר ברחובות ואת הרדיפות שערכו החיילים הנאצים אחרי יהודי אמסטרדם. במהלך הסיור בחלק המשוחזר של הבית תוכלו ללמוד על החפצים והרהיטים המקוריים, החדרים בהם התגוררה המשפחה, מכתבים מגרמניה ועל הקולות והמראות שאפיינו את השכונה. המדריך הדיגיטלי משלב את קולו של קריין המוזיאון ואז קול ילדה המחקה את קולה של אנה - עם ציטוטים מיומנה. השחזור המדויק התאפשר בעזרת העדויות של אביה של אנה שעיצב את הבית בדיוק כמו שהיה במקור, והשלים את כל המידע החסר מחייה של אנה בבית.
המעבר מהמוזיאון לחלק האחורי בו התגוררה אנה הוא לא פחות ממצמרר. התחושה היא כאילו הגעתם למימד אחר בזמן; כשהחלל רחב הידיים עם התקרה הגבוהה והעיצוב המודרני מתחלף למבנה ישן, קטן וצר. רצפת העץ החורקת מזכירה סרטי מתח ישנים של שנות ה-40, והטיפוס בגרם המדרגות לחדרה של אנה ששוחזרו בצורה מדויקת להפליא, מעניק תחושה מתח אותנטית וקלסטרופובית מעט. אוטו פרנק סירב להצעות של מעצבים רבים להביא רהיטים נוספים לבית כדי למלא את מקומם של אלו שנבזזו על ידי הנאצים. הוא טען ש החדרים הריקים או מחסור בבית הם סמל לריקנות שנשארה לאחר שכל רכושם נלקח מהם. הוא רצה שהמבקרים ירגישו זאת גם כן.
בחדרה של אנה תוכלו לחזות בטפט המקורי מוגן בזכוכית, המיטה שלה, שולחן הכתיבה הקטן והציורים שציירה נותרו על הקירות. עוד מוצגים לראווה תמונות ילדות של אנה עם משפחתה וגם מכתבים שקיבלה מהצורר הנאצי המורים לה להגיע ולהתייצב בדחיפות במחנות העבודה. מכתבים מהם בחרה להתעלם באומץ רב. אחד החלקים המרגשים בסיור הוא המפגש עם ארון הספרים המסתובב שמוביל לחדרון סתרים קטן בו התחבאה אנה במשך יותר משנתיים.
הכניסה למקום המסתור במוזיאון
במהלך הסיור במוזיאון נפגשתי עם אן מארי ביקר, מנהלת התקשורת של בית אנה פרנק. אן מארי ההולנדית עובדת במוזיאון למעלה מ-20 שנה. היא נולדה בלוס אנג'לס למשפחת מהגרים מהולנד, ובחיה הבוגרים עברה בחזרה לאמסטרדם כדי לעשות תואר בחינוך. שם נחשפה מקרוב לסיפורה של אנה פרנק והגישה מועמדת לעבודה במוזיאון. עבודה שהפכה, כך סיפרה לי, למרכז חיה.
אן מארי: ״אני אשת חינוך, ובית אנה פרנק הוא לא רק הבית בו אנה ומשפחתה גרו ומוזיאון הנצחה. הוא גם ארגון מלכ״ר חינוכי שמלמד את הדור הצעיר על התקופה הנוראה הזו ומה ניתן לעשות כדי שאירועים כאלו לא יחזרו לעולם.״
המבקרים בבית צועדים בו בשקט ובנימוס, מן יראת כבוד כאילו משפחת פרנק עדיין מתגוררת במקום ואין להפריע להם. סביבי, נוף אנושי מגוון ממדינות שונות, מגזרים וגילאים; מבוגרים, סטודנטים, בני נוער וילדים קטנים שהגיעו עם הוריהם. אן מארי: ״אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת לעבוד כאן היא ההשפעה היום יומית של המוזיאון על כל כך הרבה אנשים מכל הגילאים. יש אנשים שבכלל לא קראו את הספר, הם הגיעו רק מפני ששמעו על אנה פרנק מחברים. קל להזדהות עם אנה פרנק. כמבוגר אתה קורא את היומן ומוצא עצמך מופתע מכמה פקחית היא הייתה, כמה שנונה וכמה יוצאת דופן הייתה החשיבה שלה. הצעירים מתחברים לחלקים שלה כנערה מתבגרת כמו המרדנות וההתאהבויות שלה.״
מרגש במיוחד היה להביט בעדויות הקטנות שמספרות על התבגרותה של אנה בבית ומחזקים את ההיבט הרגשי עם חדרה; שהיה ריק מאדם אך מלא בזכרונות כמו: סימני המדידה של אנה על הקיר ליד משקוף הדלת, אותם ציירו הוריה כדי שתוכל לראות איך היא גובהת במשך השנים.״
הביקור בבית עצמו מלווה במעברים צרים, במסדרונות ובמדרגות מתעקלים. הרגשת הצפיפות ואי הנוחות ניכרת בחלק מהמקרים והמקום.
במהלך הסיור תוכלו לצפות בשלושה סרטים דוקומנטרים שמספרים את מאורעות התקופה והכיבוש הנאצי. כמו גם סיפורה האישי של אנה ומשפחתה. בתחנה האחרונה במוזיאון תור ארוך שבסופו מוצג לראווה היומן המקורי של אנה פרנק שנשמר בצורה נפלאה. די להביט בפני האנשים החולפים לידו, כדי להבין כמה עמוק ומשמעותי עבורם סיפורה של הנערה היהודיה שהפכה לסמל עבור מיליונים.
העיתונאי אלעד מסורי במהלך ביקורו במוזיאון
במוזיאון מצאתי גם מתחם בית קפה גבוה ויפהפה המוקף כולו זכוכית, ומשקיף על נוף העיר ותעלות הנהר המפורסמות שלה. בעודי לוגם קפה הולנדי משובח, אן מארי חלקה עימי את המטרות הרבות של בית אנה פרנק בשנים הקרובות: ״במשך שנים מגיעות אלינו קבוצות מבתי ספר וארגונים חינוכיים מכל רחבי העולם, הקרן של אנה פרנק שמה לה למטרה להוציא סיורים ותערוכות חינוכיים בכל רחבי הגלובוס עם מדריכים שמדברים לא רק על השואה ואנה פרנק אלא גם על נושאים כמו: אפליה, זהויות ודעות קדומות.״
בינואר האחרון מוזיאון בית אנה פרנק השיק את הפלטפורמה: Anne Frank knowledge base . ארכיון למידה אינטראקטיבי און ליין, דרכו ניתן להיכנס מכל רחבי העולם וללמוד על אירועים, דמויות, מקומות, תאריכים וסיפורים הקשורים לשואה, מלחמת העולם השניה וסיפורה של אנה פרנק בעבר ובהווה. הפלטפורמה אליה ניתן לגשת דרך אתר המוזיאון תחת הכותרת Anne's World - מכילה אלפי מאמרים, תמונות וסרטוני וידאו עם אפשרויות חיפוש מתקדמות.
אנה פרנק והדור הצעיר
בבתי ספר רבים בישראל ספרה של אנה פרנק מוגדר כספר חובה. כולנו נדרשנו לקרוא אותו כחלק במטלות הלימודיות שלנו. גם בהולנד הספר נכלל ברשימת חומר הלימוד. עם זאת, במקומות רבים בעולם אין כך הדבר. בנוסף, מרבית דור ה-Z אינו חובב ספרים גדול; הוא גדל לתוך מדיום האינטרנט, האייפון והמסכים השונים. בית אנה פרנק חשב על דרך אפקטיבית להגיע גם אליהם ולעודד צעירים רבים לקרוא את היומן ולהכיר את סיפורה החשוב של אנה פרנק. בשנה שעברה, כחלק מחגיגות 75 שנים לפרסום היומן בעולם, המוזיאון הפיק את סדרת האינטרנט- ״אנה פרנק יומן הוידאו״. בכיכובה של שחקנית הולנדית מקסיקנית צעירה בשם לונה קרוז פרץ בתפקיד אנה. במקום יומן יש לה מצלמת וידאו שבעזרתה מתעדת את התקופה ומאורעות חייה במין גרסת ״מחוברים״ של הולנד בזמן המלחמה. יחד עם קאסט שלם של שחקנים בתפקיד משפחתה, הסדרה מחזירה לחיים חלקים נבחרים מהמאורעות החשובים בסיפורה של אנה פרנק.
לונה,נולדה וגדלה בפרבר קטן מחוץ לאמסטרדם. כשצילמה את הסרט הייתה בת 13, בדיוק בגילה של אנה. היא סיפרה לי שכבר כילדה התעניינה מאוד בתקופת מלחמת העולם השניה, וחומרי הקריאה שלה כללו גם את היומן של אנה פרנק.
כשסוכנות ליהוק הסרטים הזמינה אותה לאודישן לסדרה חדשה לא היה לה מושג שתשחק את אחת הדמויות האהובות עליה. לונה:״כל מה שידעתי זה שהתפקיד היה של נערה יהודיה, היה לי את היומן בבית וקראתי בו קצת לפני האודישן כי רציתי להתחבר לדמות של נערה יהודיה. האמת, הרגשתי קצת חולה באותו היום והייתי בטוחה שהאודישן שלי לא היה טוב. כל כך הופתעתי ושמחתי שקיבלתי את התפקיד.״
לונה אינה יהודיה וכששאלתי אותה כיצד היא רואה את כל נושא השואה אחרי צילומי הסרט ענתה: ״עכשיו הכל מרגיש אחר ושונה עבורי. החוויה של צילומי הסדרה מלמדת אותך דברים שלא ניתן ללמוד בשיעורי היסטוריה בבית הספר. במהלך ההכנה לתפקיד שלי כאנה פרנק דיברתי עם המון ניצולי שואה, וברמה האנושית והאישית יש לי הרבה יותר ידע עכשיו. כל הסיפורים האישיים ודמויות של אנשים רצים לי בראש. הכל מרגיש הרבה יותר קרוב ועוצמתי.
אני חושבת על אנה הרבה, גם היום. היא הייתה צריכה לחיות בחרדה כל הזמן. אפילו שגרת החיים של להיכנס להתקלח במהירות- כל המשפחה בעשרים דקות, ורק בלילה כשכולם ישנים כדי שהשכנים לא ישמעו את המים וידעו שיש בבית אנשים עדיין עוברים לי בראש. אני לא חושבת שהייתי יכולה לחיות ככה.
אני זוכרת שהסצנה שהיה לי הכי קשה לצלם הייתה בפרק בו הנאצים באים ולוקחים את אנה מהבית למחנה הריכוז. זה היה יום מאוד עצוב על הסט.
אבל אחרי שהסדרה יצאה קיבלתי תגובות מכל העולם. מחמאות והודעות תמיכה מברזיל, אנגליה, גרמניה והמון מדינות. זה היה חשוב לי מאוד לדעת שעשית עבודה טובה לשחק דמות כל כך חשובה והיסטורית כמו אנה פרנק.״
בעודי יוצא את מתחם המוזיאון חשבתי כמה קל להתאהב באנה פרנק.
השחקנית לונה קרוז פרץ
הכניסה לעליית הגג במוזיאון
היא הייתה ילדה צעירה, חכמה, שנונה, אותנטית ומלאת חיים שנלקחו ממנה ללא כל סיבה הגיונית. יש משהו מאוד טהור בילדה צעירה שכותבת יומן מבלי לדעת שיום אחד הוא יתפרסם. ממש כמו שכתבה בחלקו הראשון: ״לאדם כמוני, כתיבה ביומן היא חוויה משונה מאד. לא רק בגלל שלא כתבתי מעולם, אלא כי נדמה לי שבעתיד, לא אני-עצמי ולא מישהו חוץ ממני ימצא עניין בהגיגים של תלמידה בת 13. טוב, זה לא משנה. בא לי לכתוב, ויש לי צורך גדול אפילו יותר מזה להוריד דברים מהלב. …״
אנה פרנק כתבה את זכרונותיה האחרונים ביומנה ב-1 באוגוסט 1994. שלושה ימים לאחר מכן, בעקבות הלשנה של אדם שזהותו מעולם לא התגלתה, נשלחו שוטרים הולנדים לבניין המגורים של המשפחה.
שם איתרו את ארון הספרים שהסתיר את פתח הכניסה לחדרים הסודיים בעליית הגג. אנה ומשפחתה נעצרו ונשלחו למחנה הריכוז וסטרבורק. חודש לאחר מכן גורשו לאושוויץ, ומשם הופרדה המשפחה.
האם אדית נרצחה באושוויץ, אנה ואחותה מרגוט נספו במחנה הריכוז ברגן- בלזן בתחילת חודש מרץ 1945; חודש בלבד לפני שחרור המחנה בידי הצבא הבריטי באפריל 1945.
מאז ועד היום אנחנו המבוגרים מנסים לגונן על ילדים ולבנות עבורם עולם טוב יותר. אירופה של שנות ה-40 נכשלה בכך כישלון חרוץ.
מוזיאון בית אנה פרנק והקרן החינוכית שלו הם בין היתר תזכורת מהדהדת לעולם לגלות אפס סובלנות להתקפות שנאה ואנטישמיות שעדיין מתרחשות כיום. היומן של אנה פרנק ייזכר לעד כמסמך האותנטי ביותר שילדים ומבוגרים יכולים להתחבר אליו כל אחד בדרכו שלו. לזכור ולא לשכוח.
The photos: ©️ Anne Frank House
