"שתול על מים - חנן מזל": מרהיב, מכאיב ומבין את העם היהודי יותר מכל אמן אחר
לפעמים שורט להביט כמה יפה הכאב הזה. לפעמים הוא מצייר אותו פשוט. לפעמים הוא מצייר אותו מורכב. לאן הוא הולך? לי לא תמיד ברור - יש פה גם חידה יהודית.
04.28.2023 17:30
יאיר קליינבאום
'שתול על מים' ב'יד בן צבי' חושפת את הציבור הרחב ליצירותיו של האמן הירושלמי חנן מזל.
הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים
Phone
(חנן מזל)
מזל ממשיך את שפתם הארצישראלית של גוטמן ורובין.
בלא טשטוש הבתים.
העיגוליות, והיתמות החלקית של נחום גוטמן המכוננת בית בחולות הארץ מתוך הגלות לא קיימת בקוויו החדים והבוטחים של מזל (מסיבות ברורות), ותחושת האמנות הגדולה מהחיים של ראובן רובין קיימת בציוריו אך אינה דומיננטית עד הימום.
(חנן מזל)
הטבע לא מתגמש או מתייפייף עד אבסורד, דמויותיו אינן בלועות - אדרבא, הן מחפשות במלחמה רב חזיתית. לעתים גם אובדות.
חיות פעמיים.
קמות לחיים אישיים שאחרי החיים הקולקטיביים.
וחוזרות לחיים קולקטיביים שאחרי החיים האישיים.
הן לא רק ניצבות בארץ-ישראל. הן זועקות, ונולדות מתוכה.
זכות הצעקה במאבקן להתגלות ולהתבלט בהיסטוריה ובגיאוגרפיה הארץ-ישראלית שמזל לוכד קיימת.
תשובתו ליצירתם המוקדמת והמכוננת של שני ענקי הציור העברי היא - 'המציאות הישראלית כבר התהוותה ונוצרה' - מקוטעת, טכנית, אקלקטית, צבעונית, מטולאת.
'אינכם יכולים עוד למרוח את הקוטביות הברורה' - הוא מצווה על מי שניסו להתעלות מעל הפלגנות המארגנת של ראשית התקומה הציונית באמצעות השתעבדות לנופי הארץ הנזילים הזקוקים או הבלתי ניתנים לעיצוב.
אם הם ברחו מהפוליטי - מזל מתמודד עם תוצריו ברגישות.
אך אינו פוליטי באופן גרוטסקי - הוא נעזר בחדות הקווים בהם נאבק להשיב את הדמויות אל שורשן הטרנצנדנטי היהודי בין מציאות וחלום.
מבקש לשחררן לעתים מהיעדר אך גם בלא לתת להן להשתלט על הקומפוזיציה.
ואולי זה מקומם הראוי - במתח-מאבק על משמעויות.
במתח הניסיון להעניק משמעות לחירות ועצמיות מול סכנת אובדן או ריבוי הזהות.
או למול סכנת השיעבוד וההתדרדרות לפני השטח המאיימים המגלים שאיננו שתולים על מים - אלא על אדמה.
(חנן מזל)
ציוריו שלמים, אך הוא אינו רוצה לשחרר לעולם את גיבוריו 'שלמים' משום שאינו רוצה או מסוגל לשקר.
לפעמים יזכיר לנו כמה אנו שקועים ביופי ולא יתמכר לגרוטסקה כמתיוונים - אך לא ישכח כי עדיין לא אחת - אנו חסרי פנים.
יופי שאינו גאה, וצניעות שאינה אבסורד מעוררים בצופה הרהור תשובה. השכמה לחשבון נפש על שדמותנו לא עוותה כליל אך גם טרם נחה.
מזכיר שטלאינו היפים כבר לא אובדים בטבע, אלא בבד.
השיחה איתו לאחר הצפייה ביצירתו מעלה תהייה - מי הם המשועבדים והרוצים לפרוץ?.
הוא, הרגוע והנעים כל כך - או אנחנו המטורפים.
את התשובה יבליע בציוריו באופן כה מטורף, בוגר וקוטבי.
ריצתנו לאדמה בתולה שהטלטלה והקימה דמויות, זהויות, ושבטיות מצטיירת כלא הגיונית.
והוא יכול לנסות לפרוק או לברוח - כאדם יהודי. אך הוא אינו יכול שלא לחדור זאת כאמן.
לא יכול שלא להגיש לנו ולקודמיו את החשבון על ניסיון הריצה לאדמה, ואת פירות העץ שהצמיחה מתוכה - לטוב ולרע.
(פה זה לא אירופה - חנן מזל)
כל זאת על רקע חזון שלמות הדורות שהוא וארצו אינם מסוגלים להכיל או להימלט.
ובכל זאת - היופי מרפא. לפעמים, הוא רוצה רק מעניק ליהודי את מה שמנדלי מוכר ספרים ידע שחסר לו - חוש לטבע.
אבל שוב בלי.
בלי הניכור של רבים מהאמנים הישראלים העכשוויים.
הוא הצייר היהודי-ישראלי השלם ביותר שראיתי גם משום שתפס תופעה עמוקה שממסד האמנות עצמו אחראי לה.
ההמרה לנצרות חילונית. במודע או שלא - הוא מבקר את החילון הישראלי בעודו נעמד על כתפי הענקים שיצרו במדינה המחלנת.
ולמרות הרצינות, הוא גם משתעשע בנו מעט עם יצירה שלמה רבת פרקים, שרגע אחד מכה בבטן - ורגע אחר שוטפת את הלב והעין - רגע אחר - הינה נטו הצייר.
ההיסטוריון יוכל לנתח את עבודתו במישור סמלי גם כן.
למצוא את הדם והזהב בארץ המובטחת. את חברת העובדים המקובעת, המרובעת, והנעלמת.
את הקודש, החול, הזרות והתקיעות, של 'פה זה לא אירופה', ואת תפיסת הטבע החידתית המהממת והחיה בכל מישורי ציוריו המקבלת ביטויים חדשים, מרגשים ומפתיעים.
(חנן מזל)
הדבר המרשים אצל מזל היא וירטואוזיות של ריבוי שפות וחזיתות עבודה.
אמן יהודי המספר סיפור עמו מתוך מודעות למשמעות, שפה, צורה וסמלים אשר סקרנותו לא נס ליחה לגבי יהודיותו - הוא גם 'אוניברסליסט'.
כאמנים יהודים אחרים הוא נאבק בין
א. הממשות הפלסטית שבחוש הצייר וברוח הציור, ובין
ב. היסוד הא-פלסטי שמחוץ לאות, לדמות, ולאדם היהודי
ג. לצד הכורח בהבאתן לעולם אמנות חולה הטוען לבשלות ושלמות, ושבכל דור ודור (ובטח האחרון) הופך את האמן הבודד ממילא - לבודד עוד יותר.
ד. מזל עושה את כל זאת בתוך העם הבודד בתבל -
ה. תוך שליטה בממדי הניראות של העם.
ו. תוך התכתבות עם קודמיו
ז. ועם עולם האמנות הרחב
הוא בעצם עובד ב-7 חזיתות שלכל אחת כמה תת-חזיתות בפני עצמה.
(חנן מזל)
מחד הוא מדבר את ארץ ועם ישראל מתוך מישור עתיק, אך גם ממישור עכשווי ומישור אסתטי כללי, וממישור תולדות האמנות העברית, ומהיותו פשוט צייר מעולה.
יכולתו לצייר כממצא ארכיאולוגי או ככרוז תעמולה, או לשגע עם אובייקט שנראה כאילו נדלה מהים שבין מלטה וביזנטיון, מצריך עדינות ווירטואזיות ללהטט ככה - אולי זה אחד החידושים הנאים שלו - חדות, שורשיות, שמתעתעת בין סוריאליזם לריאליזם - ממש כמונו.
והוא יודע, שעליו לא "להגזים", לא "להתפרע" - למרות שכל רגע משהו חסר סבלנות בצופה אולי מייחל להתפרצות הטוטאלית.
(חנן מזל)
הסירוב לפרוץ כל גדר, הרמיזות הלא מפורשות עלול להרגיז עולם אמנות חסר סבלנות ועדינות.
עלולים להפוך את הצופה עצמו לקטטוני וחסר טעם.
מאידך ציורי הטבע מעידים כי מדובר בעילוי טכני שלא צריך לספק פטישים של אחרים.
עלינו לעודדו לדבר אותנו, את ארצנו, ולפרש את שרואות עיניו. עלינו לשוחח איתו. לשאול אותו.
זה יתחיל בהודאה ובהכרה שהוא אחד הבודדים שמדבר ביצירותיו מתוך ואל העם הזה.
כאן סביבנו בשיחות בתי הקפה של ירושלים.
הגבוהות לעומת אלה של תל אביב כנראה.
אני כבר לא מסוגל לכתוב ולחשוב מרוב רעש סתמי.
כאן המקום בו אני מבקש את ציוריו של מזל לספר לי משהו יהודי.
אפילו אם אני יודע שיופיין מסוגל גם לייסרני.
ושאלה לבסוף - האם לאחר שצייר את ראשית הגאולה מזל מוכן יהיה אם בכלל אפשר להשתעבד לאקסטזה המשיחית?.
אל העל-טבעי? אולי לתמונות ואמנות המקדש. תוך ביטול לתיאוסופי?
או שמא כאמן יהודי - זה אחד הגבולות שהוא אינו רוצה או מוכן או אמור לחצותם?.
