לא תמצאו בדוקו החדש "Still: A Michael J. Fox Movie", שעולה בסוף השבוע באפל TV פלוס שום התקרבנות. רק חשבון נפש, הומור עצמי והשלמה. הדבר הראשון שבולט בסרט הוא רמת הפתיחות של פוקס למצלמות ולשאלות של הבמאי דיוויס גוגנהיים. הסרט הוא אמנם עיבוד לאוטוביוגרפיה מאת פוקס, אבל שאלות קשות עדיין נשאלות, ובעיקר נחשפים רגעים שלא יכול להיות קל לשתף עם העולם.
מגבלות התנועה של פוקס והתאונות החוזרות ונשנות שהן מייצרות, הטיפולים הסיזיפיים שהוא עובר, הכשלים בדיבור - הכל מתועד בלי לעשות מזה עניין, אבל ברור שזה כן עניין ואפילו אחד מורכב. אבל "Still" הוא לא סרט על חולה פרקינסון, אלא על חייו של פוקס. הילד הכי נמוך בכיתה באדמונטון שבקנדה, השחקן ההוליוודי הכושל שהגיע לסף רעב, הסופרסטאר שכיכב בו בזמן בסרט ("בחזרה לעתיד") ובסדרה ("קשרי משפחה") המצליחים ביותר בארה"ב של 1985, האיש הצעיר שנתן לכל זה לעלות לו לראש ואובחן בגיל 30 בפרקינסון והסתיר את זה מכל העולם.
הסרט מוליך את הקהל יד ביד מההתחלה האנונימית אל ההצלחה המטאורית והמכה האנושה, והתחושה היא שבגיל 61, לפוקס יש המון חשבונות לסגור עם עצמו הצעיר. דווקא עם הנוכחי, המבוגר והחולה, הוא חי בשלום יחסי. רבים מהדברים שמתוארים בסרט אינם חדשים למי שעקב אחרי הקריירה של פוקס. מהליהוק ל"קשרי משפחה" רגע לפני שוויתר על קריירה במשחק, עבור בתקופה המטורללת שבה הצטלם במקביל לעונה של הסיטקום ול"בחזרה לעתיד" הראשון, וכלה בימים שבהם כיכב ב"ספין סיטי" בעודו מסתיר את הרעד בידיו - לא מדובר בגילויים, אבל הקריינות של פוקס הופכת אותם מקוריוזים לחלק מסיפור גדול יותר של חיפוש עצמי, אובדן העצמי ואז מציאתו מחדש, גם אם בגרסה שדורשת הסתגלות יומיומית.
יותר מ-2 מיליארד דולר גייס פוקס עד היום למען חקר הפרקינסון, לצד האהבה חוצת הדורות שטרילוגיית "בחזרה לעתיד" זכתה וזוכה לה, אין צורך בהצדקות נוספות לסרט תיעודי על האיש ועל פועלו. מה שמפתיע ב"Still" הוא התובנות של פוקס על הנ"ל, חוש ההומור שלו, המודעות העצמית שלו. חלק גדול מזה נוגע ליחסים עם אשתו, טרייסי פולאן, ועם ארבעת ילדיהם, כאשר כל הצצה של המצלמה אל חיי המשפחה מחזקת את הטענה של פוקס שרחמים הם הדבר האחרון שהוא מקבל או היה רוצה לקבל מהם. כל זה מעניק ל"Still" את הייחוד שלו, והופך אותו בסופו של דבר, לדוקו מרתק ונוגע ללב.