25 שנה אחרי הסרט המצליח ״ללכת על הסוף״: הסדרה החדשה של דיסני מחזירה את הגיבורים למסך

כולנו זוכרים את הסרט הפופולרי "ללכת עד הסוף" - סרט נוגע ללב  על קבוצת מובטלים מצפון אנגליה שמוצאים דרך מקורית להתמודד עם המשבר הכלכלי. החבורה מחליטה להעלות מופע חשפנות כדי לעשות קצת כסף מהצד, לומדת לרקוד לצלילי דיאנה רוס ומתמודדת עם עניינים נוספים – דימוי עצמי, אבהות, תפיסת גבריות, מערכות יחסים רומנטיות וכמובן השילוב של כל אלה עם העוני וההזנחה מהם סובלת העיר שלהם ואזור צפון אנגליה כולו. 

הצלחת הסרט סללה את הדרך לשלל סרטים בריטיים מחממי לב על אנשים פשוטים וטובי לב וההתמודדות שלהם עם החיים, לרוב עם איזה טוויסט מפתיע שמכניס אור לחייהם – "בילי אליוט", "נערות לוח השנה", "מלון מריגולד האקזוטי", "ידיד הדייגים", "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים", "גאווה" ועוד.

בסדרה החדשה, "ללכת עד הסוף", שנחתה השבוע בדיסני+, אנו פוגשים שוב את גיבורי הסרט ההוא, כמו גם את ההזנחה הממשלתית, העוני, הניסיונות הנואשים למצוא פרנסה, והאבהות הלא לגמרי נוכחת. באופן מפתיע, הגיבורים שלה עדיין מקסימים ומעניינים, אבל עכשיו כבר אין גימיק שיקל עלינו את ההצצה לחיים העגומים שלהם חוץ מהם עצמם.

הגיבורים מהסרט ההוא ממשיכים לבלות יחדיו ומעבירים את זמנם הפנוי, בין עבודות חסרות עתיד למזימות משונות, בפרלמנט שלהם בבית הקפה של לומפר ובן זוגו הבשלן (סטיב הויסון ופול קלייטון), שבעצמו נדרש לעבור התאמה לזמנים המשתנים בגלל משחק מילים סקסיסטי שניתן לו כשם.

כוכב הסרט המקורי, גאז (רוברט קרלייל), עובד כיום בבית חולים פסיכאטרי ומנסה לגייס כסף לרכישת כיסא גלגלים ממונע ומשוכלל לנכד שלו. בתו הצעירה, דס (טליתה ווינג), משחררת את התסכולים מהחיים עם אמה המזניחה בהברזה מבית ספר והסתבכות בצרות, למשל חטיפה לא מכוונת של כלבה שזכתה בריאליטי Britain's Got Talent. דייב (מארק אדי, "משחקי הכס") מחפשת משמעות בחייו שאיננה קשורה לבת זוגו ג'ין (לזלי שארפ), שבעצמה מתמודדת עם דילמות קשות במיוחד כמנהלת של בית ספר מתפרק ונטול תקציבים. הורס (פול בארבר) מתמודד עם שלל בעיות בריאות ונדרש להתייצב בפני ועדה רפואית בעיר אחרת, רק שהדרך היחידה שלו להגיע אליה היא בעזרת הקלנועית שלו. יש גם מורה למוזיקה שמקימה "מקהלת נקמה", אמן גרפיטי מבטיח עם קשיים נפשיים, ילד קלפטומן שמתקשה לבקש עזרה, יונת מירוצים יקרת ערך, משפחת מהגרים שנזרקת מהבית – וכל זה רק בארבעת הפרקים הראשונים.

הבעיה העיקרית של "ללכת עד הסוף" היא שקורה בה יותר מדי - הפרקים נמשכים כחמישים דקות וצוללים לעומק כל סוגיה ושאלה. העונה הראשונה כוללת שמונה פרקים דחוסים בעלילה, בביקורת חברתית, ברגעים משעשעים או מוזרים ובתוכניות מטורללות יותר ופחות של גיבוריה. זה מאפשר לה לכסות עוד ועוד נושאים חברתיים רלוונטיים לאנגליה של ימינו, אבל לפעמים זה מרגיש פשוט יותר מדי.

אך בסופו של דבר, הסדרה מתגברת על הכשלים המועטים שלה באמצעות הלב הגדול שלה, החינניות של הדמויות והאווירה שמצליחה להישאר נעימה ומהנה גם כשהמצב אפל למדי. במיוחד ראויה לציון ההתמודדות של הסדרה עם קשיים נפשיים וחוסר היכולת לטפל בהם בצורה ראויה ללא גב כלכלי יציב, סוגיה שעולה שוב שוב בדרכים שונות ומתוארת כמעט כמו כרוניקה של טרגדיה. יש גם סיפורים קלים יותר לעיכול, קצת צחוקים וקצת רומנטיקה, ובסופו של דבר, מדובר על חווית צפייה נוסטלגית, מבדרת ונוגעת ללב.