פרשנות: ה-4 ביולי בהיסטוריה - יום התקוממות שמח!

יום התקוממות שמח!

‏לא. אני ‏‏לא‏‏ מתכוון ל"התקוממות" המזויפת של ה-6 בינואר 2021.

אני מדבר על ההתקוממות של ‏‏המתיישבים האמריקנים נגד הממשלה הבריטית.

‏אנחנו קוראים ל-4 ביולי "יום העצמאות", אבל הבריטים קראו לכך אקט של מרד.‏

‏אתם מבינים, ההתקוממות היא בעיני המתבונן.‏

‏טכנית, הבריטים צדקו.

‏‏אנציקלופדיה בריטניקה‏‏ מגדירה התקוממות כ"פעולה מאורגנת ובדרך כלל אלימה של מרד או מרד נגד ממשלה מבוססת או רשות שלטונית של מדינת לאום או ישות פוליטית אחרת על ידי קבוצה של אזרחיה או נתיניה".‏

‏רעיון ההתקוממות פוגע ברגישויות המודרניות, והוא בהחלט מוצא אחרון קיצוני.‏ ‏אבל לא תמיד בלתי מוצדק.‏

‏כיום, אמריקאים נוטים להיות פסיביים בכל הנוגע להתנגדות לממשלה. כשאנחנו מתעצבנים, אנחנו מוחים. כשאנחנו ממש כועסים, אנחנו מנסים להצביע נגד הבטלנים בפוליטיקה (ובדרך כלל בסופו של דבר גומרים עם בטלנים אחרים) לפעמים אנו תובעים בבית משפט פדרלי (שזה בעצם לבקש מהממשלה לתקן את הממשלה).‏ 

‏אבל צעדים אלו בהחלט לא משקפים את הלך הרוח של דור המייסדים.

האמריקנים באותם ימים האמינו שיש להתנגד לעריצות.‏

‏המתחים בין הממשלה הבריטית לבין המתיישבים כידוע הגיעו לשיאם עם העברת חוק הבולים בשנת 1765.

המתיישבים ראו בכך התגברות פרלמנטרית בריטית המפרה את זכויותיהם כאזרחים בריטים.

ג'ון הנקוק תימצת את רוח התקופה.‏

"‏תושבי הארץ הזאת לעולם לא יסבלו את הפיכתם לעבדים על ידי כניעה למעשה החקיקה הארור".‏

‏זה לא היה מרד עיוור.

הוא היה מושרש ברעיון שהממשלה לא שולטת בעם. אנשים שולטים בממשלה.

מרסי אוטיס וורן סיכם זאת כך: 

"‏מקור כל הכוח הוא באנשים, ויש להם זכות בלתי מעורערת לבדוק את יצירי יצירתם".‏

‏על פי החוקה הבריטית (הבלתי כתובה), למתיישבים הייתה רמה מסוימת של ממשל עצמי. והם האמינו שרק נציגיהם המקומיים (אסיפות קולוניאליות) יכולים לגבות מיסים.

מכאן הביטוי המפורסם "אין מיסוי ללא ייצוג".‏

‏אך הטרוניות של האמריקנים לא היו באמת על מסים.

הם עסקו באופן יסודי יותר במה שהם תפסו כהפרה של זכויותיהם כאזרחים בריטים על פי החוקה שלהם.‏

‏על קצה המזלג - היה זה משבר חוקתי שהוביל למהפכה האמריקאית., משבר שעסק בזכויות יסוד אזרחיות שהתבטאו בין היתר בנושאי מיסוי.

‏המתיישבים הבינו כפי שהזהיר ג'יימס אוטיס ג'וניור כי "כל עוד אנשים ייכנעו לצעדים שרירותיים, הם ימצאו עצמם תחת אדונים".‏

‏אוטיס המשיך וטען כי שום דבר אינו הורס את החירות "יותר מאשר הדעה הרווחת שעדיף להיכנע בשתיקה מאשר לטעון באצילות ולהצדיק את זכויות היתר שלנו".‏ 

כיום, נראה כי הדעה הרווחת נעוצה בהתפטרות מדכאינו.

האמריקנים מבלים זמן רב יותר בבקשת רשות מהממשלה מאשר בהתנגדות לה.

‏במבט לאחור, די ברור שהמתיישבים האמריקנים לא כל כך התלהבו לבקש רשות מהמלך ג'ורג' או מהפרלמנט, זאת למרות לפחות שנתיים של תחנונים מבריטניה שקדמו לראשית מלחמת העצמאות.

וכשנמאס להם מהמיסים של ג'ורג' השלישי, ומהפרלמנט שמכרמס ללא הרף בזכויותיהם על פי החוקה הבריטית, הם פשוט נופפו להתראות.‏

‏בבסיסה, למעשה המהפכה האמריקנית הייתה עמידה על זכותו הבסיסית ביותר של העם‏‏.

בהכרזת העצמאות המייסדים הצהירו כי לאנשים יש את הזכות "לשנות או לבטל" את צורת הממשל שלהם ולהקים ממשלה חדשה "בכל פעם שצורת ממשל כלשהי הופכת הרסנית למטרות החירות והחופש".‏

‏אני די בטוח שסמואל אדמס ותומס ג'פרסון היו מתויגים כ"קיצונים אנטי-ממשלתיים" ומוסרים מהפלטפורמה החברתית התורנית אם זו היתה קיימת ב-1776.‏

‏הנה אמת היסטורית שכנראה תגרום ‏‏לי‏‏ להיות מתויג כ"קיצוני" – ב-4 ביולי אנחנו לא רק חוגגים התקוממות; אנחנו מריעים לפרישה.‏

‏כך שיום העצמאות הוא חג של פרישה.‏

‏סליחה, מר לינקולן.‏

‏פרישה הרי הפכה למילה גסה בזכות מלחמת האזרחים והקשר שלה לעבדות, אבל הזכות לשנות או לבטל ממשל ולהקים ממשל חדש היא הבסיס למחשבה הפוליטית האמריקאית.

היא מושרשת ברעיון שהעם הוא הריבון ולא הממשלה.!.

‏במערכת הבריטית השלטון היה עליון. הוא קבע כללים משלו והעם היה אמור להיכנע להם.

בשנים הראשונות נהנו המושבות מאוטונומיה רבה.

אסיפות קולוניאליות טיפלו בממשל המקומי.

המתיישבים החלו להאמין שזו זכותם החוקתית לחיות על פי מצפונם ובחירותיהם ולא על פי שרירותיות השליט. במקביל, עם הזמן, הפרלמנט הבריטי טען דווקא כי יש לו זכות ליותר ויותר שליטה.

בסופו של דבר, גם כאשר בוטל חוק הבולים, הפרלמנט הצהיר שיש לו זכות לחוקק ולחייב את המושבות "בכל מקרה שהוא" - אכן ההתנגשות היתה בלתי נמנעת.

‏המתיישבים האמריקאים הרי אמרו, "חכו רגע! הממשלה לא נועדה לשלוט בנו; היא נועדה לשרת אותנו ולפעול למען מטרות מצומצמות מאוד".

זו הסיבה שלארה"ב יש חוקה כתובה שמתחילה במילים "אנחנו העם".

היא קובעת את הכללים והגבולות לממשלה.‏

‏הממשלה לא אחראית עלינו.

אנחנו אחראים על הממשלה.‏

‏או שככה זה אמור לעבוד.‏

‏בימים אלה... ובכן, תסתכלו מסביבכם ותחליטו כמה זה המצב, במיוחד אלה מכם החיים בערים דמוקרטיות.

‏לרוב האמריקנים יש היכרות כללית עם פסקאות הפתיחה של הכרזת העצמאות, אך רבים מהם מעולם לא הקדישו זמן לקרוא ‏‏את המסמך במלואו.

תומאס ג'פרסון השתמש ברוב הדיו שלו לטענות נגד הכתר הבריטי.

ברגע שג'פרסון ביסס את זכותן של המושבות האמריקניות לפרוש ולהקים ממשלות חדשות משל עצמן, הוא ניסה להצדיק מהלך כזה באמצעות רשימת תלונות נגד המלך ג'ורג'.‏

‏אני מוצא את רשימת התלונות מאירת עיניים כאשר היא ממוקמת בהקשר מודרני.

‏‏כשאני קורא את ההצהרה ההיא, אני מקבל את הרושם הברור שאולי הגיע הזמן למהפכה נוספת (אם כי הייתי מעדיף שזו תהיה ללא רובים – אולי מהפכה מחשבתית?).

והנה רק כמה מהטרוניות האמריקאיות.

פשוט החליפו את "הוא" (מלך בריטניה) בוושינגטון די.סי ותבינו את הרעיון, וכמה ההכרזה רלוונטית גם לימינו הפוסט מודרניים.

‏"הוא הפך את השופטים לתלויים בצוואתו בלבד, ואחראי לתשלום שכרם".‏

"‏הוא הקים המון משרדים חדשים, ושלח נחילי קצינים להטריד את אנשינו ולאכול את מאודם".‏

"‏הוא שיתף פעולה עם אחרים כדי להכפיף אותנו לתחום שיפוט זר לחוקה שלנו, שאינו מוכר על ידי חוקינו; ונותן את הסכמתו למעשי החקיקה המדומים שלהם".‏

"‏על כך שרבו בינינו גופים גדולים של חיילים חמושים".

‏"על כך שלקחו את הצ'רטרים שלנו, ביטלו את החוקים החשובים ביותר שלנו ושינו באופן יסודי את צורות ממשלותינו".‏

‏"על כך שהשעו את בתי המחוקקים שלנו, והכריזו הם על עצמם כבעלי כוח לחוקק עבורנו בכל מקרה שהוא".‏

‏"על כך שמנעו מאיתנו במקרים רבים, את היתרון של משפט על ידי מושבעים". ‏

‏נשמע מוכר?‏

‏וזה מביא אותנו למשפט המפתח של ההצהרה.‏

"‏המושבות המאוחדות האלה צריכות להיות ‏‏מדינות חופשיות ועצמאיות".‏

‏מדינות חופשיות ועצמאיות.‏

‏לא וסאלים של וושינגטון הבירה.‏

‏לא נתיניו של המלך ביידן.‏

‏לא תחת אגודלה של ממשלה ריכוזית גדולה בוושינגטון הבירה.‏

‏זה בדיוק מה שהמתיישבים נלחמו כדי להיפטר ממנו.‏

‏רק קצת חומר למחשבה כשאתם צופים בזיקוקים שלכם ביום החגיגי הזה.