ברבי חייה עם דומותיה באוטופיה פוסט-פמיניסטית בשם ברבילנד, בה היא וחברותיה אפילו לא מכירות מושגים כמו "העצמה נשית", כי מובן מאליו שנשים שולטות בהכל, כולל בית המשפט העליון. החיים שלה מושלמים, עד שהיא מתחילה להרהר בשאלות קיומיות וכדי למצוא תשובות חוצה את הגבול יחד עם קן, ומתחילה לטייל בעולם שלנו ולגלות עליו אמיתות שקשה לקבל.
"ברבי" מציג גם את דמותה של רות הנדלר, היהודייה-אמריקאית שהמציאה את הבובה מלכתחילה, ובהמשך מכיר בכך שלפחות מבחינה ביולוגית, ברבי היא יהודייה כשרה. הלן מירן, שזה עתה גילמה את גולדה מאיר, תורמת כאן את קולה כמספרת היודעת-כל, ובין שחקניות ושחקני המשנה אפשר למצוא גם את וויל פארל, קייט מקינון, אמה מקי, איסה ריי ואפילו דואה ליפה. מעל כולם בולטת אמריקה פררה, שגונבת את ההצגה כאישה מן "העולם האמיתי" שיש לה קשר מורכב עם מה שהייתה בובת הברבי שלה.
יש בסרט המון דמויות - אולי אפילו יותר מדי. יחסית ליצירה אנטי-פטריארכלית, הוא גם מעניק נפח מוגזם לבנים - אם זה קן וחבריו, ואם זה המנהלים של מאטל, אימפריית הצעצועים שמנהלת אותו ואת ברבי, ומתברר כי כולם גברים לבנים שמרשים לעצמם מזה שנים לנסות להחליט על מה ילדות יחלמו.
"ברבי" לא רק סרט חריף אלא גם "חתרני", כפי שהרבה כלי תקשורת באמריקה כינו אותו. בנוסף, הסרט עמוס אזכורים תרבותיים - כבר בהתחלה מגיע ציטוט מן הקלאסיקה "אודיסיאה בחלל" ולאחר מכן גם מהספר "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט. והכי חשוב יש בו לא מעט רגעים מדהימים, למשל מונולוג על המשמעות של להיות אישה בעולמנו.
לא כל הסצינות מבקשות להצחיק, יש גם שני קטעים קצרים אך מרגשים הקשורים ביחסים בין אימהות ובנותיהן, שאחד מהם ממש נוגע ללב. מעל הכל, היתרון המרכזי של הסרט הוא הקצב שלו, במשך כשעה וחמישים, יש בו רגע חזק אחת כל כמה דקות, כך שלקהל יש סיבה למסיבה כל הזמן. הוסיפו לכך את איך שהוא ממקסם את הצבעים, את המסך הגדול ואת השחקניות המוכשרות והכריזמטיות שלו, וקבלו סרט בלתי נשכח, כזה שבהחלט שווה את מאות המיליונים שאולפני וורנר השקיעו בהפקה.