הדוקו על שינייד אוקונור מזכיר לכולנו עד כמה הייתה פורצת דרך

לפני שנה וחצי יצא לאוויר העולם סרטה התיעודי של קתרין פרגוסון על שייניד אוקונור. כבר אז, הדבר קרה בצלה של טרגדיה - בנה של הזמרת התאבד לפני לפני הקרנת הסרט, והיא עצמה אושפזה בבית חולים. מאז, הסרט זכה להפצה מסחרית ברחבי העולם,  וזכה לביקורות משבחות. כעת  הממד הטרגי שלו התעצם עוד יותר, והיום הוא בעיקר ניצב כמצבה לזכרה של אוקונור. 

מדובר על דוקו מוזיקלי מרגש, נפלא ומרתק בכל קנה מידה ובכל סיטואציה, ובכל מקרה היה שווה לצפות בו, אך עכשיו כמובן שהצפייה ראויה עוד יותר. היא תזכורת לגדולתה ולחשיבותה של הזמרת המנוחה, ולכאב שליווה אותה כל חייה - עד הסוף המר. באירלנד שבה אוקונור נולדה וגדלה, לכל אחד ואחת היו שלושה הורים - אבא, אימא והכנסייה הקתולית, וכל אחד מאלה התעלל בה. היא היתה מהאמניות הבולטות הראשונות שהרימו את נס המרד נגד הממסד הזה, וגם אם הפסידה באופן אישי, ניצחה במובן הלאומי - אירלנד הכירה לאחרונה בפשעים ההיסטוריים של הכנסייה, וביטלה את חוקי ההפלות שלה, מן המחמירים בעולם המערבי.

אוקונור אחראית למה שהם אולי שניים מן הרגעים החזקים בעולם המוזיקה/התרבות העכשווי: כשקרעה לגזרים תמונה של האפיפיור בשידור חי ב"סטרדיי נייט לייב", וכשבעקבות כך נאלצה להתמודד עם שריקות בוז מחרישות אוזניים במופע מחווה לבוב דילן שבו השתתפה, אך סירבה לרדת מהבמה.

יותר מאשר אוקונור עצמה, מה שמטלטל בסרט הוא התגובות לה. בעקבות כל זה, ובעקבות הסירוב שלה להשתתף באירוע שבו ניגנו את ההמנון האמריקאי, פרנק סינטרה הצהיר שהיה רוצה לבעוט בה. ג'ו פשי הצהיר שהיה רוצה לסטור לה. שתי ההצהרות האלה התקבלו בצחוקים וכפיים בזמנו.אוקונור גם היתה אחת מן האמניות הבולטות הראשונות שהופיעו בטלוויזיה עם קרחת. גם זה, כפי שרואים בסרט, עלה לה ברצף ארוך של עקיצות סקסיסטיות.

לאוקונור, בכל צורה שבה רצתה להיות, היה קסם מהפנט ויוצא דופן, מוזיקלי וקולנועי להפליא. הסרט מזכיר שהיא הרבה יותר מזמרת של להיט אחד, אם במקרה מישהו בוחר אותה לזכור אותה כך, אבל הוא גם מזכיר שהקאבר שלה ל"Nothing Compares" של פרינס, בשמו נקרא הסרט, הוא לא בכדי השיר הכי מזוהה עמה - מדובר באחד השירים הכי יפים בכל הזמנים.