דעה: הרפורמה המשפטית בישראל מתה - אך אפשר לרקוד

ולעניינינו, היה זה ניצחון קטן המהווה הפסד ענק למחנה הדמוקרטי בארץ, המסרב להישלט בידי אוליגרכיה הגוזרת חוקים בערפל תוך התעקשות כי הינה מגדלור צדק.

 

מערכת זו היא מבצר הדמוקרטיה, כמו שאנשי יהדות התורה הם מבצר הטראנסג'נדרים.

 

מדובר בסה"כ במערכת המבוססת על אינטלקט בינוני (בורות ביחס למשפט האנגלי/והאמריקאי), צרות-מוחין (בורות ביחס לפילוסופיה מדינית דמוקרטית) ונפוטיזם רב-מלל המשתמשת במיעוט חילוני ויצרני (אך מבולבל או מרוקן) המעוניין להפוך עצמו למגן אנושי כדי לשמר שליטה בשם מושגים מופשטים שהתקיימו ממילא גם טרם לימי רודנותה הבלתי נסבלת לנפש דמוקרטית של כנופיית שלטון החוק (1948-1993).

 

ישראל היא אמנם מדינה בה היהודים הופכים ליותר מסורתיים (במקביל להפיכתה גם למדינה לא-יהודית בשל ריבוי הגויים שבה - אך זה עניין אחר, אגב את הפרחים להפיכת ישראל למדינה לא-יהודית תוכלו לשלוח לביבי), אך זו גם מדינה בה יחס החילונים לבית המשפט, הוא הקובע את סדר היום, והוא קיצוני בהרבה מיחס הדתיים לבית המקדש.

 

הבעיה שנוצרה עם חוק הסבירות הינה, שכמו שלמתנגדי הרפורמה לעולם לא תהיה הבנה בסיסית של מהי דמוקרטיה (כי לו היתה להם היו תומכים בצמצום עילת הסבירות), כך גם לביביסטים, אין שום DNA דמוקרטי, או הבנה של מהי, ועילת הסבירות לא קידמה אותנו לעבר הבנה זו.

 

עובדה, לו היתה להם הבנה זו, לא היו נוהים אחר המשת"פ הגדול של אהרן ברק.

 

לו היה נים או שביב רגש דמוקרטי בנפשם סוגדת-האליל, הביביסטים, לא היו סובלים השפלה כה מתמשכת, ברוטלית, ואלימה של עיקרון ריבונות העם במשך רבע מאה תחת "מנהיגם". וגם היו מבינים שצמצום העילה לא יביא אותנו לנחלת הדמוקרטיה.

 

ובתוך כך, נראה כי ישנו צורך בפסיכאטר להבין את תפקוד המילה "דמוקרטיה" בעיני המחנות היריבים.

 

ככל הנראה מדובר במילה המשרתת תסביך יהודי המבקש להיות מעודכן עם המגמה הקונצנזואלית הרחבה בתרבות הלא-יהודית.

 

בזמן ההלניזם היו אלה ההתעמלות והפלפול הפילוסופי, בימי הביניים היתה זו הסכולסטיקה, ובעת המודרנית החדשה היתה זו הרציונליות והמדע שעכשיו לאחר אושוויץ זכו לפירוש פוליטי באמצעות המושג הכל-יכול, והכלום-אומר, "הדמוקרטיה".

 

לכן הכלל רוצים להיות דמוקרטים!.

 

כי אף אדם לא רוצה להיות חשוך בעיני נביאי וכהני העידן.

 

 

 

 

בפועל, עמדה דמוקרטית-ערכית נטולת פוזיציה הכורכת צורך בהבנה בסיסית של אופן תפקוד הרשויות בישראל והאיזון הראוי ביניהן, והמודעת למכניזם הפרדת הרשויות בראי שלטון העם ביחס לתולדות המשפט והממשל בישראל - לא קיימת בארץ מאז שנות ה-90 - אלא בחוגים מצומצמים ושוליים.

 

הניצחון הקטנטן הזה של צמצום עילת הסבירות - הוא האחרון בכל הנוגע למערכת המשפט. המחנה המתנגד לרפורמות נוספות ירסק את ישראל במידה ויעברו חוקים נוספים.

 

והמחנה התומך, חושש מדי א. לאבד את השלטון המדומה שלו. ב. שהאנשים היצרניים יסתלקו מהמדינה.

 

מעתה, גם 'הימין' יודע - המשך הרפורמה משמעה - התאבדות כלכלית-ביטחונית לאומית.

 

מרתק שמתנגדי הרפורמה מדברים בטרמינולוגיית חורבן בית שני, כאשר בפועל, הם במודע מוכנים להביא אותנו לשם - בצדק או לא - תחליטו אתם.

 

מאידך המחנה הביביסטי מסוגל לא לקנות חומוס של שטראוס, והמחנה השני מסוגל לסגור את השמיים, ואת הרפואה - תחליטו אתם מי יותר חיוני לניהול המדינה המשוגעת הזו.

 

הפוליטיקאים הימנים חלשים, לא חכמים, ולא אמיצים מספיק כדי לייצר מציאות אחרת שבה גורלם בידם.

הצעה בודדת העלה השר עמיחי שיקלי שקרא להקים בית משפט לחוקה שיסדיר את מעמדם של חוקי היסוד, הצעה אלגנטית וחכמה שעשויה למנוע שריפה של הבית. מאידך היא גם מהווה נסיגה חמורה, כי היא מעניקה לבית המשפט העליון כוח עצום בהופכה את חוקי היסוד לבעלי תוקף חוקתי.

 

ובתוך כך, מבחינה סוציולוגית, לא יעזור, - אצלם, אנשים שמרוויחים 40 אלף רצו מול מכוניות, לצד אמנים מיוסרים המרוויחים 7 בלחץ.

אלו ואלו היו מוכנים להתאבד עבור המהפכה שיצר אהרן ברק. אף אחד, מלבד הדתיים, שגם הם לבטח התפכחו מאליל-השקר נתניהו, לא יעשה זאת בשביל הכלומניקיות שהליכוד מייצג במלחמותיו האבודות - מצטער.

 

אגב, במקום לקרוא לקרוא למתנגדי הרפורמה אנרכיסטים, כדאי להצדיע לרוח לחימתם - גם אם הם טועים לדעתי.

 

הם סימנו את הגבול - גבול שנתניהו לא יעז שוב לעבור.

 

למעשה, ההליכה עם צמצום עילת הסבירות היא כשלעצמה דוגמה לאומץ יוצא דופן, בהתחשב בכך שבמשך 25 שנות שלטון, נתניהו עשה כל בחירה פחדנית אפשרית בכל מישור כשנגע הדבר להגנת האינטרסים הלאומיים והדמוקרטיים של היהודים.

 

העובדה שלא יהיו עוד רפורמות משמעותיות, ושישראל לא תחזור למודל בן גוריוני או אפילו רביני, היא לא רק בשל ההתנגדות האנדמית של אלה החושבים שמבינים הם מהי דמוקרטיה אך אינם, אלא בעיקר משום שתומכי הרפורמה עשו המון כדי לירות לעצמם ברגל בהסכמתם להיות מונהגים ע"י השרלטן והמפצל הלאומי החסר את התכונה הנפשית לאחד משהו מלבד עדרי עבדים בדיכוטומיות כוזבות.

 

אדם המסוגל להסביר רפורמה לאולפני אמריקה - אך לא לעמו.

 

אולי זוהי אינה ביקורת עניינית, אך התוצאות ברורות.

 

לנתניהנו יש רק נצחונות על הציבור לא במדיניות.

 

הוא חסר הישגי ברזל. בשונה מטראמפ - הוא הססן ופחדן. תקראו לזה אסטרטג - אני חושב שאין לכם אפילו מושג על מה אתם מדברים.

 

נסוג סדרתי, ברמה הביטחונית, המדינית, הגיאוגרפית, החינוכית, וכן גם ברמה הכלכלית הוא ממש לא מה שיספרו לכם אנשי התעמולה.

 

נתניהו מכיל בתוכו רק תפיסה מאוד אנוכית של ישראליות ויהדות.

 

לכן לא נוכל לבצע עוד רפורמות עימו.

 

עלינו להבין שהוא מיותר.

 

הוא צריך ויכול ללכת.

 

לגבי הטעויות של רוטמן ולוין, הם היו צריכים פשוט להפסיק להתייחס לבית המשפט העליון וליועמ"שית כבעלי מעמד, לא לחוקק רפורמה חדשה, כשאין חקיקה ישנה. בכך שעבדו כאילו לדברים שעשה ברק יש תוקף משפטי, הכינו את העם הזה לכישלון חרוץ. הם חשפו את הקלפים שלהם מוקדם מדי לאנשים שמרמים במשחק, וחושבים שלמישהו בכלל יהיה אכפת מספיק כדי להתחיל לשחק הוגן.

 

זו תמימות או חישוב מוטעה.

 

לגבי המחנה "הדמוקרטי", בשבילם אולי צריך מערכת חינוך נפרדת, הם התאהבו ברעיון חסר תקדים בתולדות הדמוקרטיה.

אולי בעצם רעיון שהיה קיים רק ברפובליקות הסובייטיות, "הדמוקרטיות העממיות", אלה שסברו שאוליגרכיה יכולה לנווט את חיי האנשים ועדיין להיקרא דמוקרטיה.

האם יש בכך מן המרקסיזם?. לא בהכרח, סתם אידיוטיזם. מה שכן, בשונה מהאידיוטים שלנו - הם בנו וממשיכים לבנות פה מדינה. ועל כך - עלינו להצדיע להם.