העונה השלישית של "רק רוצחים בבניין" מוכיחה שוב שמריל סטריפ היא כוכבת ענקית

החיפוש הבלתי פוסק אחר סדרות כיפיות, שנונות וקלילות נעשה קצת יותר פשוט הקיץ. בתזמון אידיאלי, למסך הגיעו לא פחות משלוש קומדיות שקורצות בהנאה גדולה לז'אנר הפשע האמיתי. הראשונה היא "אפטר פארטי", ששבה לעונה שנייה יצירתית ומהנה שקופצת בין החשודים ובין ז'אנרים שונים. השנייה היא "רק רוצחים בבניין" שהתחדשה בעונה שלישית וגם היא מדלגת בין נקודות מבט שונות והטעיות סביב זהותו של הרוצח. מיד אחריה תגיע גם "מבוסס על סיפור אמיתי", שכמו קודמתה עושה צחוק מהאובססיה של הצופים לפודקאסטים על רציחות.

לפי שעה, את מרכז הבמה תופסת "רק רוצחים בבניין" שעונתה החדשה נפתחה עם שני פרקים ראשונים בדיסני+. לצד פארודיה משעשעת על תעלומות רצח, הסדרה גם הצליחה לרגש בזכות פיתוח דמויות עדין וכימיה נפלאה בין סטיב מרטין, סלינה גומז ומרטין שורט. על אף כמה חריקות זה עדיין נכון בעונה השלישית. חולשתה הגדולה נובעת מההחלטה להפריד בין שלושת השחקנים וכן מהנטייה להתמקד בכוכבים חדשים על חשבון הדמויות המוכרות. אבל גם אם לפעמים הסדרה תועה בדרך, היא מפצה על כך עם חן עצום ודמויות שובות לב.

העונה השלישית (שמונה פרקים הועברו לביקורת, ללא גילוי זהות הרוצח), נפתחת ברצח שסיים את העונה הקודמת. פול ראד, שגילם את כוכב הקולנוע בן גלנרוי, התמוטט ומת על הבמה. זהו רצח מתעתע, מאחר שלפי שם הקומדיה, שמו של הפודקאסט והכלל שקבעו בעונה הראשונה, צ'רלס, אוליבר ומייבל יחקרו רק רציחות שהתרחשו בבניין הארקוניה. סטיב מרטין, שגם שותף ליצירת הסדרה, יצטרך בשלב כלשהו להתמודד עם השאלה כמה רציחות יכולות להתרחש באותו הבניין בלי שזה יהיה מופרך מדי. אבל הפעם הסדרה מצליחה להתחכם, ובאמצעות טוויסט מוצלח מחזירה את הגופה לארקוניה. 

בנוסף לראד, שבאמצעות פלאשבקים וטריקים אחרים מפגין נוכחות בעלילה, לקומדיה הצטרפה מריל סטריפ בדמותה של לורטה דרקין. באופן טבעי היא גונבת את ההצגה, אבל היא ראויה לתשואות גם הפעם. קשה שלא לשאוב הנאה מהאפקט הקומי של שחקנית במעמדה מגלמת אישה שאיש לא מכיר בכישרונה ושסבלה מחיים שלמים של דחייה באודישנים, עד שאוליבר מגלה אותה. בגיל 74, סטריפ טוענת את הדמות באנרגיה צעירה, קורנת ונלהבת ואפילו מוכנה לצחוק על עצמה ועל הנטייה שלה לגלם דמויות עם מבטא במציאות. 

במקביל, התעלומה נפרשת בקצב מוצלח ומושכת את תשומת הלב בזכות האנסמבל הנהדר ובדיחות על עולם התיאטרון. כצפוי, מהר מאוד מתגלה שבן היה שחקן יהיר, נפוח ובלתי נסבל, עד כדי שלכל אחד היה מניע לרצוח אותו. בין החשודים, ולורטה שהיתה לשחקנית השנואה על בן, עד כדי שדרש לפטר אותה ביומה הראשון, שחקנית ומשפיענית בשם קימבר (אשלי פארק, "אמילי בפריז") ואחיו של בן והמנהל האישי שלו דיקי (ג'רמי שיימוס, "סמוך על סול"). כולם היו יכולים להיהפך בקלות לקריקטורה, אבל הסדרה מקפידה לעצב אותם עם הרבה נשמה. 

ניכר שגלריית הכוכבים האורחים, שרק תלך תתרחב, נהנית מכל רגע. אבל קשה שלא להתאכזב מהשינוי בדינמיקה בין השלישיה שהיתה ללב הסדרה. אחרי שנה ללא רצח בארקוניה, השלושה לא קרובים כמו פעם. אוליבר נתון בלחץ אדיר להוכיח שהוא מסוגל לעשות קאמבק בברודוויי ואף סובל מבעיות לב. צ'רלס עסוק בהסתגלות למערכת היחסים שלו עם ג'וי ומנסה להוכיח שהוא עדיין רלבנטי באמצעות תפקיד במחזה. מייבל מרגישה בודדה ומנותקת משניהם. היא רוצה לחקור את הראיות, אבל שניהם עסוקים מדי ולא מעוניינים ליצור עוד פודקאסט. הריחוק העלילתי אמנם נועד לגרום להם להבין זה את חשיבותו של זו בחייהם, אבל זה קורה בגדר "מעט מדי, מאוחר מדי".

בשל השינויים וההגזמות הקומיות, העונה השלישית של הסדרה לא מלוטשת, אבל החסרונות שלה מתגמדים ביחס לקסמה הרב. היא ממשיכה ללהטט בתבונה בין פארודיה לבין הדבר עצמו, בעונה ששומרת על רמה גבוהה של הנאה.