גבירותי ורבותיי מהפך! הסיפור הכי גדול של אמריקה (הדרומית) בדרך להפוך לטראמפ 2

כוכב חדש עולה בשמי הפוליטיקה הארגנטינאית - חביאר מיליי, אשר הכריזמה, הלהט והפאתוס שבו ניכרים.

אלה, מחד, טיפוסיים לפוליטקה רווית היצרים ולמזגם של אנשי האזור, ועם זאת מתקבל רושם שזהו קולו של דור צעיר שנושל ע"י דורות של פאשיסטים, קומוניסטים ונאו-ליברלים, כולם נציגי "המדינה הגדולה" ומעורבותה בכל היבט של חיי הארגנטינאים - ושעתה דוהר לראשית הבמה.

על כן, בהתאם לכך, כוחו של חביאר עומד לו במיוחד בקרב הדור הצעיר, אשר לו, מיליי מבטיח הבטחה פשוטה ביותר, חירות. 

רוחות השינוי החלו מנשבות כאשר נג'יב בוקלה, נשיאה של אל סלבדור, החל לשים עבריינים בכלא והוריד את שיעור הרצח במדינה עשרות מונים, תוך ביצוע שורת רפורמות פיננסיות שבראשן אימוץ הביטקוין כהילך חוקי.

עתה, שאר דרום אמריקה מתחילה ללמוד את כוחה של העזה ועמידה איתנה.

בעידן בו ארה"ב מתבוססת במלחמת תרבות, מינים, גזעים, ומעמדות (רק דתות חסר), אירופה כנ"ל, ובישראל הסוציאל-תיאוקרטיה מרימה ראש, המצע של מיליי שם לו למטרה (בשלב ראשון) לפרק את הבנק המרכזי הכושל ואת שאר ההתערבויות הנואלות של המדינה בכלכלה. 

המועמד שהעפיל עתה לסיבוב השני והמכריע של הבחירות במדינה לאחר קבלת 30% מהקולות,מעריך מאוד את דונלד טראמפ וז'איר בולסנרו, אך הפילוסופיה הסדורה שלו צופנת בחובה את הפוטנציאל לעשותו גדול משני אלה.

בניגוד לטראמפ הבייבי בומר, המאמין אמונה כנה בטובם ויושר דרכם של אנשים ומוסדות ושלא היטיב לקרוא את מפת מבני הכוח והמניעים של העומדים מולו, ובולסנרו בן אותו הדור אשר שגה באופן דומה, חאבייר, כבן דור האיקס (בן כ-50)  ציני יותר, ממוקד יותר, ומבין את גודל ואופי משימותיו הרבה יותר, כיאה למי שמעיד על עצמו כי בגיל 11 גמר אומר ללמוד כלכלה ע"מ להציל את ארצו מנגע האינפלציה, כלומר, מבוזזים בחליפות. 

עלייתו מזכירה את מסלולו של יאיר לפיד, כמי שעלה מתחום התקשורת כמרואיין ומנחה מבוקש ורהוט בנושאים כלכליים ופוליטיים ברדיו ובטלוויזיה הארגנטינית, ומן הסתם גם בערוציו במדיה האינטרנטית במרחב דובר הספרדית, בניגוד ללפיד, מחזיק מיליי במספר תארים בכלכלה, משרות הוראה אקדמיות, ועבודה ככלכלן במספר חברות גלובליות, ומלבד אלה, ברזומה כשוער בקבוצת הנוער של צ'קריטה ג'וניורס, מיילי מנחית נוקאאוט לקריירת האגרוף הנודעת אך קצרת הימים של לפיד.

לאחר שנים ארוכות של קירוב לבבות לרעיון הליברליזציה הכלכלית שרחוק היה מהציבוריות הארגנטינית, עושה רושם כי החריש העמוק מתחיל לתת יבול, וימים יגידו האם זו רק אישיותו המגנטית של מיליי אשר ידה במעל.

חאבייר מזכיר ביכולותיו הרטוריות, בסגנונו, וברקעו המקצועי דמות אחרת של הימין הגלובלי, נייג'ל פאראג' עטור התהילה, שאלמלא הוא, ספק רב אם מהלך היציאה של בריטניה מהאיחוד האירופי היה יוצא לדרך, לא כל שכן מובא לכדי משאל עם ועובר.

למרות עת מוקדמת זו, נראה כי הבעת האמון של שלושים האחוזים בבחירות המקדימות השבוע הם הוכחה רבת רושם שרעיונות גדולים, איש שמזמן לעצמו הזדמנות להתברר כגדול, ושעת כושר, טומנים בחובם את האפשרות לפלא גדול. 

בדעותיו, הקרוב ביותר למיליי בציבוריות הישראלית הוא אביר קארה, אשר עלה מתוך קבוצת "אני שולמן" בפייסבוק של בעלי עסקים קטנים ועצמאים בישראל ושם לו למטרה גרנדיוזית ראשונה במצעו דווקא את הפרטת החינוך תחילה, על אף רהיטותו ו"קבלותיו" בכהונתו כשר, טרם הצליח קארה לגעת בעצב חשוף אמיתי בנפש הישראלים, ולכן הצביעו עבורו המשוגעים לדבר.

נסיונו של פייגלין בישראל בא ללמדנו עוד, שהברית בין הימין הטריטוריאלי לימין הכלכלי והמשיחיות הדתית עודנה לא נוחה, ונוסחא משותפת אמיתית עוד לא עלתה אל פני השטח או תפסה את רוח הזמן.

ספק אם כזו בכלל אפשרית לאור העובדה שעגלות כה מלאות לא ניתן להזיז באמצעות חמור אחד, ושהמתחים בין שלושת הגישות רבים ומורכבים מאוד לגישור.

באמריקה מזכיר איש הקריירה והמטאור הפוליטי דווקא את ד"ר רון פול קשישא אשר החזיק עשורים רבים מושב בקונגרס הפדרלי מטעם מדינת טקסס, ושגם זיהה עצמו באחת התוויות היותר רדיקליות ואוטופיות של התנועה הליברטריאנית - "וולנטריסט", כלומר אדם המאמין כי כדי שאינטראקציה בין בני אדם תהיה מוסרית, עליה לבוא מתוך הסכמת הצדדים לאינטראקציה, ושמתוך זה, אם הסכמתם של האנשים לאינטראקציה עם המדינה אינה שלמה, הרי שקיום המדינה עצמו, כארגון, אינו מוסרי.

בעוד שבמערב, כור מחצבתה של המחשבה המינארכיסטית/אנרכו-קפיטליסטית אליה מנוי חאבייר מיליי, שייכת כיום בעיקר לקבוצות שיח בווטסאפ, בטלגרם ובטוויטר והצלחתם האלקטורלית מוגבלת ביותר.

בשאר העולם גם את זה אין.

בזאת, תופסת ארגנטינה מקום של כבוד שאין כדוגמתו בקרב אומות המערב.

כאשר היא מצויה באינפלציה דוהרת פינת חרפת רעב, בשעת יאוש, במקום לצאת למלחמה, להאשים את מיעוטיה או כאמור, לשקוע אל ביצה של סכסוכים על בסיס מאפיינים כאלה ואחרים, ולשים קבוצות אזרחים שונות אחמ מול האחרת כאילו לא היו חלק מרקמת ההסכמות המהווה את החברה הנאורה - הארגנטינאים בחרו אחרת.

לנוכח מצבם העגום בוחרים שלושים אחוז מאוכלוסייתה בחירות ובאחריות אישית ודוחים את ההתמוססות אל קולקטיבים מנחמים.

וכל זאת בניגוד לחכמה המקובלת שאם נשללים מעם הלחם והשעשועים, אין ביכולתם אלא להחצין את המפלצת שהם בתוככי ליבם, להתפרץ בזעם, אש וחרב כלפי מטרות מזדמנות עוברות אורח וחפות מאשם.

שנים רבות עומדת המחשבה החירותנית בפני קושייה רבת עוצמה אל מול אי התקבלותם של רעיונותיה בחוגי מדיניות ואקדמיה רציניים או בציבור.

האם ללכת בדרך הכפייה (פרדוקס, שנוסה בצ'ילה ע"י פינושה ותחת השגחת כלכלני אסכולת שיקגו מארה"ב), האם להתקבץ במקום מסוים בו יתאפשר להביא לכדי הכרעות התואמות את השקפתם (תוך וויתורים כבדים במונחי נוחות וקריירה), או שמא ללכת בדרך השיכנוע של האוכלוסיה הרחבה בתקווה כי זו תאמץ עמדות המקדשות את החירות ואת מסקנותיה הפילוסופיות והמדיניות.

מתוך יאוש מדרך שלישית זו, בחר חלק מהתנועה הליברטריאנית (חירותנית) האמריקאית ללכת בדרך השנייה ולהתקבץ לאיטה במדינת ניו המפשייר הידידותית לרעיונותיהם, יחסית למדינות אחרות בכל מקרה.

כעת עומדת הדרך השלישית למבחן רב רושם בארגנטינה, כאמור, לאחר שחלקים נרחבים מהתנועה למען שחזור ושידרוג החירות האמריקנית נואשו וויתרו על דרך שיכנוע ההמון, קירוב הלבבות ו"החריש העמוק" עקב שנים של חוסר הצלחה.

הצלחתה הראשונית של ארגנטינה בהליכה בדרך זו גורמת בחוגים אלה למבוכת מה, המהולה בהתרגשות ובאופטימיות זהירה.

עליהם נכונה הקלישאה שיהיו שמחים כהוגן להיווכח כטועים.

אתגרים משמעותיים עומדים בדרכו של חאבייר להגשים את החזון, לחץ מצד "הקהילה בינלאומית" (ארה"ב ועושות דברה) וקבוצות לחץ ואינטרס בארגנטינה ועושי דברם בעמדות המפתח.

עליו להתוות דרך נחושה על מנת לספק את הבייס האידיאולוגי ולהביא את הלחץ מבית ומבחוץ לכדי מינימום תוך העמדת דור המשך שיבטיח את המשך החתירה לחירות בארצו.

משימה בסדר גודל ביסמרקיאני, שגם אם לא יגשימה טבין וטקילין, יש לקוות כי התנועה שבמפרש תוכל להמשיך במאבק לעשות את ארגנטינה "גדולה שוב".

בהנחה שיבחר לנשיא בסיבוב השני ולא יימחץ ע"י 70 האחוזים מהאוכלוסין הסולדים לכאורה מדרכו, ידרש מיליי להראות לנו "איך מפרקים מדינה בצורה מסודרת ואחראית".

רבות יהיה תלוי בקאדר שסביבו וביכולתם לבצע מדיניות ביעילות תוך עקיפת החסמים, הימנעות ממלכודות, תוך פשרות זמניות וטקטיות.

מרווח הטעות קטן מאוד. 

ארגנטינה אינה אל סלבדור, אשר גודלה המיניאטורי מאפשר לסדר המערבי להתעלם מהנעשה בה.

היא מדינה משמעותית אשר תלויה תלות רבה ביחסי החוץ שלה, ואשר רפורמות מבניות מקיפות כל כך בתחומה הם ענינה של אותה הקהילה הבינ"ל.

מנופי הלחץ על ארגנטינה חזקים במיוחד לנוכח מצבה הכלכלי הקשה, ורבות יתבסס על יכולתה לצמוח כלכלית על סמך משאביה שלה נוכח הקרירות, אם לא העוינות, הצפויים מצד אמריקה ובעלות בריתה. 

קבוצות לחץ רבות בתוך ארגנטינה צפויות לאבד הרבה מעוצמתן נוכח שינויים טקטוניים שכאלה מה שיגרור אותם לנסות לשים מקלות בגלגלים, להערים קשיים, להוציא הפגנות ענק לרחובות ולמשוך בידיות מנופי הלחץ שלהם (נשמע מוכר?).

הדבר מוביל אותנו למחשבה נוגה אודות השחקן הפוליטי המגיע מהחוץ, ואשר מצופה ממנו לנווט בתנאים שכאלה אל מול "אנשי התמיד" תוך שאלה האם הדבר מתאפשר אפילו על הנייר.