דעה: יש המצפים מהנשיא האמריקאי לקבל בהכנעה את ההתעללות המשפטית שהוא עובר

הוא גם עתיד לבקר בג'ורג'יה להצגת כתב האישום הרביעי נגדו ביום חמישי הקרוב.

אך לפרשן 'מקור ראשון' נדב הלפרין לא די בכך. 

לדעתו הנשיא ה-45 של ארצות הברית גם נדרש אפוא

 

 

המשורר תובע מהנשיא 'יראת דין' שבלעדיה טראמפ ודומיו עלולים "לקרוע את הסידור של חיינו".

 

בטרם נניח ומסוגל הכותב של היומון הדתי לבחון כליות ולב, ולגזור כי טראמפ נעדר יראה שכזו, יש לתהות מהי אותה יראת דין שהלפרין תובע?.

 

כי מי שמתלונן שטראמפ לועג לתובעת הראשית נגדו, בעצם תובע מהנשיא יראה לא כלפי הדין עצמו, אלא כלפי בעלי הדין - קרי, התובעים, או השופטים.

 

מלבד העובדה שרק בעולם קפקאי ניתן לדרוש זאת מנאשם המכריז עצמו חף מפשע, יש לתהות, כי אם ביראת דין (ולא יראת תובעים ושופטים) עסקינן, אזי האם הלה גם ביקש מבעלי הדין את יראת החוק, מגילת הזכויות, והחוקה? בטרם הגישו את כתבי האישום הללו?.

 

שכן באמריקה, צר לי לבשר, אך אין באמת יראת דין של נאשם - יש רק יראת חוק אגליטרית.

 

בעצם, בין אם אתה על ספסל הנאשמים, ובין אם אתה השופט - יש רק חוק המפריד בין המצבים.

 

הדין? הבה נותיר זאת לשלב הראיות.

 

למצער המלצותיו הפסיכו-תיאטרליות לנשיא מקשות להבין האם יש לירא את החוק, את השופטים והתובעים, או את עצם הדין עצמו בארץ גדולה זו.

 

בתוך כך, הן יראת הדין, והן יראת השופט והתובע אינם אופייניות כאמור לתרבות המשפטית והאזרחית באמריקה (דווקא, יראת השוטר כן).

 

מדובר בתרבות בה כדברי תומאס פיין "החוק הוא המלך", ולא שופטים או תובעים.

 

זאת תרבות בה תובעים מגישים, ושופטים מנהלים, והם אינם אדונים הראויים ליראה, אדרבא, רק המושבעים, אנשי העם, הם המסוגלים לעורר יראת דין.

 

כידוע לכל, תפקיד השופט באמריקה הוא פונקציונלי ביותר.

 

ביצוע דדוקציה פורמלית של לשון החוק, תוך מימוש אכיפתו בכפוף לחוקה ולמגילת הזכויות.

 

ותפקיד התובע - לקבוע האם בוצעה לכתחילה עבירה על החוק המצריכה הגשת כתב אישום.

 

בינתיים, בעוד ליברלים דמוקרטים כפרופסור ג'ונתן טרולי ופרופסור אלן דרשוביץ כבר שחטו מכל כיוון את ארבעת כתבי האישום, תוך האשמה חריפה כי נעשה כאן שימוש פוליטי במערכת המשפט הפדרלית והמדינית (איפה יראת הדין שלך דרשוביץ?).

 

הלפרין - אינו מתרשם.

 

הוא השמרן הבוגר שבחדר מלא טראמפיסטים רהבתנים המבקש כדברי מאיר אריאל "את כל הטקס בישבן".

 

את כל האינטר-קונטיננטליות המאפיינת בית משפט פרנקו-פרוסי. במילים אחרות, את כל מה שהחוק האמריקאי איננו.

 

הוא רוצה, "התבוננות עצמית נוקבת", כיאה לאדם החש אשמה, אפילו שאין ביסוס לאשמה מלבד כתבי אישום הזוכים ללעג גם מדמוקרטים מושבעים.

 

הוא תובע מנשיא אמריקאי, את כל מה שהאבות המייסדים בזו לו.

 

הוא אינו שם לב, שבמאמרו הדן במלוכה ובמשפט כסמלים, כאובייקטים ספרותיים, הוא שוכח מה באמת חשבו האמריקאים על גינוני הטקסים הללו.

 

או כדברי המשפטן, מחבר מגילת העצמאות, והנשיא תומאס ג'פרסון, על מפגשו עם חסרונות החינוך, המשפט, והחברה האירופית,

 

 

טוב אז מה הוא יודע על מלוכה ואמריקאים, אבל אולי הוא יודע את עמדותיהם על השופטים והתובעים?.

 

אין דבר, נראה כי גם מלאכה זאת נעשתה בעבורנו על ידי הנשיא השלישי - בבקשה מר הלפרין,

 

"נראה שאתה רואה בשופטים את הבוררים האולטימטיביים של כל השאלות החוקתיות - דוקטרינה מסוכנת מאוד, וכזו שתציב אותנו תחת עריצות של אוליגרכיה. השופטים שלנו ישרים כמו גברים אחרים, לא יותר מכך".

 

אך למרות שדרשוביץ כבר טען בשבוע שעבר כי הנשיא לשעבר "נרדף על ידי כתבי אישום שמזכיר התדרדרות לרפובליקת בננות", אצל הלפרין התובעים והשופטים כשלעצמם מייצגים את הדין. דרשוביץ הפופוליסט הזה, איך הוא בכלל מעז?

האם לא שמע כי על הנשיא להתייצב בפני הפריץ - באיפוק, בהתבוננות - ב"ממלכתיות".

 

למה? משפט?, שופטים? דין?, תחליטו לבד.

 

הלפרין ימשיך ויטען כי הוא השמרן הבוגר שבחדר, כאילו שכח שדיכוטמיית השמרן-ליברל, הינה חדשות האתמול בעולמנו רב התנועה.

 

הוא יטען כי בעולם של ג'פרסוניאנים פופוליסטים ורהבתנים, הוא ההמילטוני האחראי.

 

כל זאת תוך שכחה כי ישנו הבדל עמוק בין יראת הדין, על פי החוק, המתבטאת בהתייצבות ובציות לתהליכים החוקיים, לבין יראת המשפט, התובעים, והשופטים עצמם.

 

שכן הלה, בעינינו אינם יותר מפקידים.

 

והם, עשויים לדעתנו (כבמקרה גרמניה הנאצית) לפעול בניגוד מדהים למוסר, וכבמקרה תקופת העבדות באמריקה, בניגוד למספר עיקרים יסודיים בחוקה.

 

הדרישה לכבד בעלי משפט המוכנים בכלל לדון בכתבי אישום ספק-חוקתיים שכאלה, היא לא רק אבסורדית, יש בה מן האדישות, הרוע, האטימות, והאכזריות.

 

יש להזכיר להלפרין שוב את דברי תומאס פיין, על כך שבאמריקה "המלך היחיד הוא החוק".

 

לא המשפט, לא התובע, לא השופט, ואפילו לא הדין.

 

החוק.

 

בסירובו להראות כיצד עבר טראמפ על החוק, או בהיעדר התייחסות לסוגייה זאת, הצטייר הלפרין יותר כמלוכן-בריטי טורי בן הרסטורציה של צ'ארלס השני, מאשר איש חוק וחירות מודרני.

 

האם טרמאפ מושלם? לא. האם הוא וולגרי? בהחלט.

 

אך הוא עדיין זכאי למשפט המבוסס על תביעות שאינן מתעלמות ממגילת הזכויות והחוקה האמריקאית.

 

אך מה הן החוקה והזכויות לעומת ההגיונות והגינונים המיוסרים שממזרח לאטלנטי.

 

ואנחנו נאמר במבטא אמריקאי - No Thanks לחיבוטי הנפש המוסרניים הללו.