״היורשת״ הוא סרט מתח מלודרמטי משובח

סטפן, פועלת במפעל שימורים של סרדינים, חתולת רחוב חסרת כל, מחליטה ליצור קשר עם אביה הביולוגי, שאותו מעולם לא פגשה כי נולדה בעקבות רומן שניהל עם אמה בעת שהיה נשוי לאישה אחרת. האב הוא פטריארך עשיר וריכוזי, אבל גם מזדקן וחולה, ומקיים עם אשתו ובתו החוקית מערכת יחסים כוחנית שמרכז העימות בה הוא הכסף והירושה שישאיר אחריו. הנשים בחייו של האב לא מקבלות באהדה את כניסתה המפתיעה של סטפן למשפחה, מחשש שגם היא מחפשת בעצם לנגוס בהון המשפחתי. אבל סטפן טוענת שכל מה שהיא רוצה זה את המשפחה שמעולם לא היתה לה. האב דווקא מעוניין בקשר המאוחר עם הבת האבודה, ולאט לאט מתברר שגם המניעים שלו לא בהכרח טהורים.

במהלך סרטו השלישי באורך מלא של הבמאי הצרפתי סבסטיאן מרנייה מתגלים עוד ועוד פרטים מפתיעים, גם על סטפן וגם על בני משפחתה החדשה. מה שנראה בהתחלה כמלודרמה משפחתית שמתנהלת מעט בעצלתיים, עד כדי רגעי שעמום מסוים, מקבל בשלב מסוים תפנית, תופס תאוצה והופך לפרשיית מתח משונה למדי. המוזרות נובעת בעיקר מעיצוב הדמויות הלא שגרתי והמתעתע, במיוחד זו של סטפן, אותה מגלמת לור קלאמי שמוכרת לצופי הטלוויזיה מהסדרה הצרפתית "10 אחוז". קלאמי נראית כמו הבחורה הכי עליזה ותמימה ביקום, לפעמים על גבול הטמטום. במקביל יש בה משהו חלקלק וקשה לתפיסה והיא מעוררת הרבה סימני שאלה, כך שהרגשות כלפיה פועלים כל הזמן בכמה מישורים. כדמות ראשית בסרט מתח שגולש לפעמים למחוזות האימה, זה מושלם. 

מי שעוד עוזרת להוציא את הסרט מאזורי הסכנה של עוד מותחן סטנדרטי היא דומיניק בלאנק, שחקנית ה"קומדי פרנסז" האיקונית ורבת הניסיון, שמגלמת את אשתו של האב בפריק שואו מקורי במיוחד שמצליח להיות גם נוגע ללב. הבעיה היא שלא כל הדמויות זוכות לאותו טיפול מדוקדק, וכך דווקא הבת ה"חוקית", ג'ורג', האויבת הראשית של סטפן, נותרת מעט חיוורת ולא מקבלת את הנפח הרצוי ליריבה קולנועית משמעותית. 

לרגעים הסרט מאיים להפוך למעשייה מיזוגינית — סרט מלא בדמויות נשיות נכלוליות, חלקן עברייניות, שכולן מנסות, כך נדמה, לרמות גבר אחד זקן ועשיר. רק העובדה שהגבר בעצמו הוא דמות מפוקפקת ושהנשים כל אחת מסיבותיה נמצאות במאבק מול כוחות חזקים מהן, מוציאה את הסרט שוב ושוב מהפינה הזאת. 

שמו המקורי של הסרט בצרפתית הוא "מקור הרוע", ולא ברור מדוע המפיצים הישראלים בחרו לתרגם אותו דווקא לכותרת כה גנרית ומבלבלת כמו "היורשת", בזמן שממש לאחרונה הוקרן פה סרט בעל אותו שם בדיוק (מותחן של וס סטיין בכיכובה של לילי קולינס, משנת 2020, וגם שמו במקור לא היה "היורשת" אלא "הירושה"). אולי ביקשו לרכוב על הצלחת הסדרה "יורשים", וליצור צימוד תת הכרתי שאולי ישליך מהצלחתה של הסדרה וימשוך אנשים גם אל הסרט. "מקור הרוע" הוא שם שמבקש לומר משהו על המניעים העמוקים של הדמויות — בין אם מדובר בכסף, ברצון בשייכות, ברצון בקשר הורי אוהב או במאבק מעמדי בלתי נמנע בין נשים לגברים — ולאילו מעשים נואשים ואיומים הם מסוגלים להוביל. אבל הסרט, בין אם כותרתו כזו או אחרת, הוא אמנם מהנה, מפתיע ורוב הזמן מסקרן, אבל לא באמת מצליח לגעת במחוזות העמוקים, האפלים, החברתיים והפילוסופיים יותר שאליהם מכוון שמו המקורי. תפניות העלילה יעילות ועשויות היטב, אבל הסרט נותר עקר למדי מבחינה רגשית ואינטלקטואלית.