בעונה הקודמת של "אני גרוט" קיבלנו את גרסת הילד של גרוט כשהוא קטן, סקרן ואכזרי ללא סיבה, בצורה כל כך מספקת. אז איך לעזאזל הצליחו מארוול להפוך את העונה השנייה של סדרה שהשאירה טעם של עוד למוצר סתמי וחסר אופי? התשובה היא – כי הסכמנו לקבל את זה בעונה הקודמת. לפני שנה יצאה העונה הראשונה של "אני גרוט" בדיסני+, במרכזה הדמות הכי אהובה ביקום הקולנועי של מארוול – ילד עץ קטן בשם גרוט. צפינו באכזריות המקסימה שלו כשביצע רצח עם והתאהבנו בו כשפיצץ חללית. לא הפריע לנו אז שאין עלילת מסגרת, או שהדמות של גרוט לא מתפתחת, או שאין קשר בין אירועי הסדרה ל-MCU. זה היה בסדר גמור, כי יש לנו את גרוט.
יש לא מעט סיפורים קצרצרים שמטרתם לספר כמה שיותר עם כמה שפחות מילים. אחד ההמוכרים שבהם הוא סיפור שלרוב מיוחס לארנסט המינגוויי (למרות שלא הוכח קשר כזה): "למכירה, נעלי תינוק, מעולם לא ננעלו" – משפט קצר שמכיל את כל המידע שאנחנו צריכים על הסיפור. יש אקספוזיציה, יש אירוע מחולל, הדמויות עוברות תהליך ויש גם פעולה ובחירה. קצת יותר טרגי (או שלא) מדמות של עץ שעושה שטויות בחלל, אבל זוהי רק דוגמה לדרך שבה סיפורת בזק צריכה להיראות. הז'אנר עבר אבולוציה מסוימת לטלוויזיה עם סדרות כמו "אהבה, מוות ורובוטים" שבה מעניק המדיום הטלוויזיוני יתרון חיוני – הצגת העולם של אותו הפרק ללא שימוש בדיאלוג. אז האם אפשר ליצור עומק בזמן כל כך קצר? ברור שאפשר. האם העונה השנייה של "אני גרוט" מצליחה לעשות את זה? ובכן.
בעונה החדשה, שכמו קודמתה מורכבת מפרקים קצרצרים, אנחנו רואים את גרוט במגוון סיטואציות שונות: בפרק הראשון הוא מנסה לאלף ציפור ולבסוף נותן לה לצאת לחופשי, סיפור שבארבע דקות היה אמור לתת לנו עולם ומלואו, אבל בפועל היה משעמם. כבר ראינו את גרוט מתמודד עם שתי ציפורים אחרות בעונה הקודמת, ושם זה היה הרבה יותר כיף, מוזר (במובן הטוב של המילה) והכי חשוב – מעניין. הפעם זה פשוט… לא מוזר, לא מצחיק, לא מפתיע.
רק בפרק הרביעי אנחנו מקבלים ניצוצות מהבן זונה הקשוח שגרוט היה בעונה הקודמת: הפעם הוא מחפש כסף לחללית גלידה שעוברת ליד החללית של שומרי הגלקסיה, וברור שהוא יעשה הכל בשביל גלידה. זה ככל הנראה הפרק הכי טוב בעונה, אבל גם הוא לא מצליח להתעלות על השיאים של העונה הקודמת. הפרק האחרון הוא היחיד שמייצר קשר כלשהו ל-MCU עם שובו של ג'פרי רייט לתפקיד הצופה, שהופיע בעבר בסדרה "מה אם…?" – קשר נחמד שמכין אותנו לחזרתו בעונה השנייה של "מה אם…?", שככל הנראה תגיע אלינו ב-2024.
העונה השנייה של "אני גרוט" הייתה יכולה בקלות גם לא להתקיים. העונה הקודמת הייתה מצחיקה, מפתיעה ומרעננת ואילו השנייה לא מתפתחת, לא משעשעת ודי מאכזבת. במקום לקחת את הפורמט שנוצר ולייצר בו עומק או לספר בתוכו סיפור, זו פשוט סדרת פרסומות למרצ'נדייז הכי מוכר של מארוול. הפחד של מארוול מתעוזה מרים שוב את ראשו, גם אם זאת סדרה שכל אורכה הוא עשרים דקות של יצור קטן וחמוד.
עם זאת, חשוב לזכור שמארוול היא פס ייצור והם חושבים במונחים של מכירות. כתוצאה מכך אנחנו נקבל תכנים מושקעים יותר ותכנים מושקעים פחות, ועם כמה שגרוט הוא בן זונה קשוח – הוא גם בן זונה שמוכר. לכן זה לא מפתיע שינסו לחלוב את הדמות עד שתיעלם לגמרי. אולי עדיף שמארוול תיכשל בפרויקטים הקטנים והלא משמעותיים, ותשקיע יותר בפרויקטים הגדולים והחשובים. ואולי הכדור עכשיו בכלל במגרש של DC, היריבים, אחרי שנים שמארוול שלטו בשוק. אחרי הכל, עוד רגע תם עידן הסניידרוורס וג'יימס גאן מנהל שם את העניינים. נקווה שבפעם הבאה שינסו למכור לנו מוצרים, נקבל אותם עם קצת נשמה.
