לקראת החודש החדש הבא אלינו לטובה, והחום הכבד שהולך ונעלם - הגיע הזמן להכיר את חמשת הסרטים הכי מוצלחים שיש כיום אצל ענקית הסטרימינג, וליהנות מחווית צפייה מהנה ומרתקת. הנה הרשימה המלאה שריכזנו עבורכם.
"ספיידרמן: אין דרך הביתה"
אחת החוויות הקולנועיות הסוחפות של השנים האחרונות היתה הסיבוב הקולנועי של "ספיידרמן: אין דרך הביתה". ההקרנות שלו היו שקולות למיסה בכנסייה או לגמר המונדיאל. מזמן לא שמענו את הקהל משתולל ושואג ככה בסרט. אם לא ראיתם את להיט הענק על מסך גדול - חבל, אבל עכשיו תוכלו לעשות זאת בנטפליקס. חשוב להדגיש כי גם כשלעצמו, במנותק מן התגובות אליו, "ספיידרמן: אין דרך הביתה" הוא סרט אדיר. מדובר באחד מסרטי הקומיקס הטובים אי פעם, ובכלל באחד משוברי הקופות ההוליוודיים המענגים של המאה ה-21.
מעניין לציין כי רבים מסרטי הפנטזיה/פעולה ההוליוודיים הבולטים של הזמן האחרון היו למעשה קומדיות או דרמות רומנטיות, עם אפקטים. זה נכון לגבי "מטריקס: התחיה" ולגבי "ונום 2". זה נכון במיוחד לגבי הפרק החדש בסדרת "ספיידרמן", שמזכיר יותר את "שמש נצחית בראש צלול" מאשר את הפרקים הקודמים בסדרה, והוא יפהפה, מרגש וראוי לכל סנט מתוך מיליארד הדולרים שגרף.
קלולס
סרטה של איימי הקרלינג הפך עם השנים לאחד הסמלים הקולנועיים הגדולים של הניינטיז - סרט שמסמן תקופה, מבקר אותה, צוחק עליה, מהלל אותה ומנציח אותה. כיאה לבוז ההוליוודי המסורתי כלפי סרטים בהגמוניה נשית, איש לא האמין בתסריט, המציג את סיפורה של נערת שמנת מבברלי הילס בשם שר, בגילומה של אליסיה סילברסטון, אך התוצאה הפכה לפולחן ורכשה לעצמה קהל רחב של מעריצים ומעריצות - שכעת מוזמן לבחון את בקיאותו בחידון שהכנו לרגל המועד.
למי ששכח, נזכיר כי הסרט מתאר כיצד שר דואגת לשדך את כל העולם אבל נשארת בודדה בעצמה, עד שהנערה הקלולסית מבינה במי היא מאוהבת באמת. תוך כדי העלילה אנו לומדים גם להכיר את שלל דמויות שמקיפות אותה, בהן אחיה החורג ג'וש; חבר לכיתה בשם אלטון שמנסה לכפות את עצמו עליה; תלמיד חדש ואטרקטיבי בבית הספר בשם כריסטיאן; טאי, תלמידה אותה הגיבורה לוקחת כפרויקט כדי להפוך מלכלוכית לנסיכה; חברתה הטובה ביותר, דיון ועוד ועוד. כל זאת על רקע אמריקה של אמצע שנות התשעים ומיטב המוזיקה של התקופה.
שבעה בייבי
סרטה של אמה זליגמן יצא בתחילת העשור הנוכחי, רגע לפני הקורונה, הפך אותה לאחת הבמאיות המבטיחות באמריקה והפך לתופעת תרבות. אצלנו הוא זכה להפצה סינמטקית קטנה ועכשיו זכה לחיים חדשים כשעלה לראשונה בנטפליקס - כי ככה זה פה, מה שלא בנטפליס לא באמת קיים. זליגמן, קולנוענית קנדית שזה סרטה הארוך הראשון כבמאית, ביססה את התסריט על סרט קצר שביימה בעצמה בעבר. רייצ'ל סנוט מגלמת בו צעירה יהודייה המגיעה יחד עם הוריה לשבעה, ונחרדת לגלות שם את השוגר-דדי שלה, ובלי קשר לכך, גם את האקסית המיתולוגית שלה, כמו גם שלל קרובי משפחה שכמיטב המסורת היהודית מחטטים בחייה האישיים ובעתידה המקצועי.
האתר המצוין HeyAlma בחר בזמנו ב"שבעה בייבי" כסרט היהודי הטוב ביותר של שנת צאתו. בנימוקי הזכייה, נאמר כי העיטור ניתן לו בזכות "המקוריות, תצוגות המשחק המעולות ובאופן כללי, הוויב שלו", וגם כי הוא מציע את "הדיוקן הכי אותנטי שראינו על המסכים של תרבות יהודית-אשכנזית", ובצד זאת גם "ייצוג קווירי מרענן וחיוני". אני משווה ומעלה - זה לא רק אחד הסרטים היהודים-אמריקאים הטובים של השנים האחרונות, אלא בכלל אחד הסרטים הטובים של דורנו; מלאכת מחשבת באורך 77 דקות בלבד שכל שנייה בה שווה זהב, והדקות האחרונות שלה מציגות את הדיאלוג הכי יפה שראינו לאחרונה בין אם ובתה.סרט שמגיע פעם בדור.
נהג מונית
אחד הסרטים הטובים בכל הזמנים, ולכן מן הסתם גם אחד הסרטים הכי טובים שזמינים כעת בקטלוג של נטפליקס, או בכל מקום אחר. מבין כל שיתופי הפעולה של הבמאי מרטין סקורסזי והכוכב רוברט דה נירו, זה הגדול מכולם. "נהג מונית" יצא ב-1977 והוא סרט שמגדיר תקופה, את שנות השבעים בארצות הברית, אבל הוא גם סרט שממשיך להשפיע עד היום. אין הרבה סרטים שעדיין מהדהדים כמוהו. "ג'וקר", למשל, נעשה בצלמו וברוחו.
דה נירו מגלם כאן גבר בשם טרוויס ביקל, שלחם במלחמת וייטנאם וכעת נוהג ברחובות ניו יורק עם המונית שלו, ומשוטט בהם בגפו. אין לו יום ואין לו לילה, אין לו עם מי לדבר ואין לו ייעוד בחיים, עד שהוא פוגש פרוצה בת 12, בגילומה של ג'ודי פוסטר בתחילת דרכה, ומחליט לגאול אותה וגם את עצמו. הדרך לכך כוללת רצף אינסופי של סצינות איקוניות וציטוטים פולחניים. הרבה שמות גדולים מעורבים בסרט, וכולם בשיאם כאן. לא רק סקורסזי ודה נירו, אלא גם התסריטאי פול שרדר, המלחין ברנרד הרמן והצלם מייקל צ'פמן. צפיתי ב"נהג מונית" שוב לפני כמה שנים, בעותק מחודש בקולנוע פריזאי, ונפעמתי מעוצמת החוויה. שבו על הספה, תלחצו פליי, כבו את הטלפונים, ותצטמררו גם אתם.
נשים קטנות
כיום, "נשים קטנות" ידוע בעיקר כ"סרט שגרטה גרוויג ביימה לפני 'ברבי'", אבל הוא כמובן הרבה יותר מכך - והאמת שהוא גם טוב יותר מ"ברבי". מדובר כמובן בעיבוד נוסף, אחד מני רבים, לקלאסיקה המופתית של לואיזה מיי אלקוט. כפי שנכתב בתקשורת האמריקאית והבריטית, עיבוד חדש לקלאסיקה של לואיזה מיי אלקוט הוא לא אירוע אלא ריטואל, וכל דור מקבל אותו בנוסח שמתאים לו ולזמנים בהם הוא חי. כך, בגלגולו האחרון, "נשים קטנות" מתרחק מן הגוונים המלודרמטיים ו/או משפחתיים, סבוניים ורומנטיים שאפיינו רבים מן העיבודים הקודמים, ותחת זאת מתמקד בשאלות הרלוונטיות ביותר לימינו, ובראשן מקומה של האישה בחברה.
זהו גם העיבוד המורכב ביותר שנעשה עד כה לספר. גרוויג נקטה בכמה מהלכים שמבדלים את הגרסה שלה מכל קודמותיה, והופכות אותה לעמוקה בהרבה ומרובת רבדים. סיפור המסגרת נותר דומה. "נשים קטנות", כזכור, מתרחש במסצ'וסטס של מלחמת האזרחים ואחריה, ועוקב אחר ארבע בנותיה של משפחת מארץ', שלכל אחת מהן אופי שונה וחלומות אחרים - מרגרט (אמה ווטסון), הבכורה והראשונה שהופכת לאשת איש; ג'ו (סירשה רונאן), הטום-בוי המרדנית, השולחת ידה בכתיבה וחולמת על קריירה ספרותית; בת' (אלייזה סקנלן), הנשמה הטובה במשפחה; ואיימי (פלורנס פיו), בת הזקונים, שגם לה יש שאיפות אמנותיות, אך בתחום הציור.
הספר יצא במקור בשני כרכים ומתקדם כרונולוגית, וכך נהגו גם העיבודים הקודמים, אך הסרט של גרוויג נע כל הזמן בין שני צירי זמנים, ויוצר דיאלוג בין העבר של הגיבורות וההווה שלהן כדי להמחיש את התפתחותן וגם להדגיש כיצד מעגלים בחייהן נסגרים, לפעמים באופן אירוני או טרגי, לעתים בצורה שיש בה שלמות וגאולה.
נוסף לכך, "נשים קטנות" הוא לא רק עיבוד לספר, אלא הרבה יותר מזה - עם הזמן מתגלה כי מדובר גם בסרט המתאר את תהליך הכתיבה והייצור של הקלאסיקה הספרותית, וגם במעין אוטוביוגרפיה של הסופרת. אם לא די בכך, גרוויג מוסיפה עוד רובד. ג'ו הופכת אצלה לבת דמותה של אלקוט ואולי גם לאלטר-אגו שלה עצמה. הדיאלוג בינה למוציא לאור שלה, שהוא כמובן גבר עם סט מסוים של ציפיות לגבי מה שנשים אמורות לכתוב ורוצות לקרוא, הופך לאלגוריה על היחסים בין נשים יוצרות לבעלי הכוח ומקבלי ההחלטות - ובין אם מדובר במוציאים לאור או במנהלי אולפנים, הם היו ועודם בעיקר גברים.
גרוויג מתמודדת עם השאלה הכי גדולה שהותיר אחריו הספר. גיבורתו מתנהלת לאורכו בצורה מרדנית, משוחררת ושוברת קונבנציות, אך הסוף שאלקוט בחרה לה הפוך מכך. איך זה יכול להיות? למה היא עשתה את זה? באיזו מידה יש כאן ויתור ופשרה? הפתרון שמוצא לכך הסרט שנון, מבריק, דו-משמעי ומעורר מחשבה, וכך התוצאה כולה.
"נשים קטנות" של גרוויג הוא חוויה אינטלקטואלית - והתעלות רגשית. יחד עם הרלוונטיות של השאלות העל-זמניות שעולות כאן, הוא ממלא את הדרמה התקופתית הזו בחיים ובחיוניות, ואף שהיא מתרחשת במאה ה-19, קל להאמין כי הגיבורות הן בנות זמננו. העיבוד הזה לא רק מאפשר לנו לחזות כיצד "נשים קטנות" נולד, אלא גם כיצד הוא נולד מחדש.