בשעת אחר הצהרים מאוחרת הגעתי לבקר את דניאל סאסי בביתה ברסידה. דלת הכניסה הראשית נעולה, איש לא עובר שם. שער החניון נפתח מאחורה ודניאל מופיעה לבושה שחורים. לפניה סימבה, כלבה הגדול והאמתני. אנחנו נכנסים לחצר האחורית שמקושטת דפים עם מילות עידוד, ברכות לרגל חזרתה הביתה ומילים של אהבה מחברים ומשפחה שבאו לבקרה לאחרונה. היא כמעט ואינה יוצאת את דלת ביתה. ״אני עוד לא מוכנה להתמודד עם שקורה שם בחוץ״, סיפרה לי.
דניאל אוחזת את בנה התינוק בן 6 חודשים, רפאל, כאילו מנסה לספוג כל רגע, בודקת, לא מאמינה שהוא כאן עימה. רק לפני חודש תכננה לקחת אותו למסיבה בפסטיבל נובה בשבת השחורה של ה-7 באוקטובר. ״איזה מזל שברגע האחרון לא לקחתי אותו״, מסננת לעברי, "איזה מזל שיש לו עדיין אבא ואמא".
אבי ז"ל ודניאל
דניאל סאסי, בת 32, נולדה וגדלה באנסינו להורים ישראלים: אתי ואבי סאסי. ״גדלתי עם כפית זהב בפה בזכות ההורים שלי שעבדו, הצליחו והעניקו לנו הכל, אבל תמיד הרגשתי שהלב שלי בישראל״.
דניאל סיפרה לי על טיולי חופשת קיץ ארוכים לארץ בכל שנה יחד עם אחיותיה. ״בכל פעם שנסעתי לבקר בארץ לא ממש רציתי לחזור לאל איי, במשך תקופה ארוכה רציתי לעשות עליה לארץ. אני מאוד מחוברת ליהדות וישראליות, למדתי בבית ספר יהודי מכיתה ח' עד י"ב, לי ולהורים שלי היה חשוב שאתחתן עם יהודי וישראלי, ובאמת, בעלי מאור פרץ, הוא במקור מכרמיאל אבל חי כאן כבר עשר שנים".
אביה ז״ל היה דמות מוכרת בקהילה הישראלית בלוס אנג'לס. הוא היה בעלים של מפעל שיש גדול, בהמשך פתח 2 מסעדות כשרות בוואלי: אחת לאוכל ים תיכוני וגם מסעדת סושי כשרה. משם הפך לקבלן של בתי יוקרה, אך בעיקר היה מהאנשים האלו שידם בכל ותמיד מוקף באנשים סביבו.
דניאל: ״אבא היה אדם קטן פיזית אבל עם לב ענק. הוא היה צעיר בנפשו, זז מהר מאוד, מדבר מהר, אהב את החיים, אהב לבלות והסתובב עם צעירים ומבוגרים. הייתה בו המון נתינה. בביקור האחרון שלו בארץ הלך לבקר כמה דרוזים שהכיר וקנה להם מלא נעלים, ככה סתם, לעזור. לא הבנתי עד כמה אהוב הוא היה עד שנפרדתי ממנו וראיתי את התגובות של האנשים".
החופשה שהפכה לסיוט
כמו אלפי משפחות ישראליות בארצות הברית, גם משפחת סאסי טסה לביקור ארוך של ראש השנה וחגי תשרי בארץ. תאריך החזרה היה אמור להיות ה- 9 באוקטובר; יומיים לפני כן, חייה של דניאל ומשפחתה, יחד עם משפחות רבות בישראל, הולך להשתנות לתמיד.
דניאל: ״עומרי בן דוד שלי הוא אחד המפיקים של פסטיבל נובה. הוא הזמין אותנו למסיבה. זו מסיבת טבע ותיכננתי לקחת איתי את רפאל. כן, הוא היה רק בן 4 חודשים אבל הוא ילד נוח וזורם וחשבנו שזה יכול להיות כיף עבורו להרגיש את החיים כבר עכשיו. בת דודה שלי ניצן הייתה גם בהריון והיא באה איתנו. חשבתי שהיא תוכל לעזור לי איתו בלילה. קניתי לרפאל בגדים למסיבה ואפילו אוזניות קטנות וחמודות, אבל אמא שלי חשבה שזה לא רעיון טוב והיא אמרה לי שהיא תשמור על רפאל ורק ביקשה שנחזור לפני זריחת השמש.
יצאנו לפסטיבל באחת בלילה ב-2 רכבים. הגענו לאשקלון ומשם הנסיעה לאורך גדר הגבול עם עזה. יש תחושה מוזרה ומפחידה להיות כל כך קרוב לגבול, אבל כולם באוטו עשו צחוקים: אמרו מה הסיכוי שמשהו יקרה, כולם יודעים שיש לנו את הצבא הכי חזק באזור והם בטח שומרים עלינו שם.
אבא שלי אפילו הסביר לי שמספיק שעכבר יגע בגדר וכל צה״ל יהיה על הרגלים ויגיע למקום תוך דקה. לא ידענו כמה אנחנו טועים.
במתחם המסיבה אתה שוכח איפה אתה. אתה לא מבין שאתה כל כך קרוב לגבול עם עזה: הכל צבעוני, מלא אנשים יפים שבאו עם ציוד ואוהלים. תוך כמה דקות הכרנו מלא אנשים שבאו לדבר והתחברו אלינו. אבא שלי לבש חולצה צבעונית ומכנס צבעוני. לא כל יום אתה רואה בן אדם בן 65 עם קוקו לבוש ככה ורוקד במרכז הרחבה.
באמצע המסיבה, ככה בשלוש לפנות בוקר, אבא שלי נראה מוזר - כאילו הייתה לו תחושה שמשהו הולך לקרות. הוא אמר לי שהוא לא רוצה לשתות יותר. זה ממש לא אופייני לו, אני ואבא שלי אהבנו לשתות ביחד. אני הבת הקטנה והכי קרובה לאבא אז שמתי לב למשהו מוזר בהתנהגות שלו. שאלתי אותו ׳אבא הכל בסדר׳? הוא אמר לי: ׳כן, אני נהנה אבל לא בא לי לשתות'. עכשיו כשאני חושבת על זה, אולי הוא לא אמר לי שהוא חשש לגבי משהו, אולי בגלל זה הוא לא רצה לשתות. הוא גם התקשר לאחותי בארצות הברית באמצע המסיבה ודיבר עם כמה אנשים באל איי. כאילו נפרד מהם".
אבי סאסי ז"ל בפסטיבל נובה, בוקר ה-7 באוקטובר
המסיבה המשיכה ומשפחת סאסי, כולל חברים שהצטרפו, המשיכו לרקוד ולחגוג. בסביבות השעה חמש הלכו לנוח באזור הצ׳יל אאוט. דניאל הבחינה שאביה נראה עייף ותשוש וברבע לשש, עם קרניים ראשונות של שמש, הבינה שהגיע הזמן לחזור הביתה. אבל אז, היא מספרת, החליפו תקליטנים על הרחבה, המוזיקה הייתה מטורפת ובליינים רבים חזרו לרקוד. ״אבא שלי התעורר ונדלק על המוזיקה, הוא אמר לי ׳בואי לרקוד׳. אמרתי לו שאנחנו צריכים לחזור הביתה כי הבטחתי לאמא. הוא אמר לי שהוא כבר יסתדר עם אמא ושאבוא לרקוד איתו ריקוד אחרון".
״בעשרים לשבע בבוקר הבטתי בשמיים ואמרתי 'ואיי תראו זיקוקים'. החיוך שלי התחלף בבהלה כשהסתובבתי וראיתי את הפרצוף של אבא שלי ושל מאור בעלי. הבנתי שמשהו רע קורה.
במשך כל חיי אני מגיעה לארץ, בכל שנה, ואף פעם לא ראיתי טילים או פיגועים ובטח שלא מלחמה.
השמיים התמלאו ברקטות וכולם נשכבו על הרצפה. הבנתי שעוד מעט כולם יתחילו לברוח למכוניות שלהם. יש פה כמעט 4000 איש. ידעתי שאנחנו צריכים לצאת עכשיו כדי לא להיתקע בפקק של אנשים".
המשפחה הגיעה לרכב במהירות. ביציאה מהפסטיבל הם פנו שמאלה והמשיכו בנסיעה לצד גדר הגבול לכיוון קיבוץ בארי; שכידוע הפך למעוז המחבלים הקטלני הראשון וספג את המתקפה הרצחנית ביותר. הרקטות המשיכו ליפול ואבי הרגיע את משפחתו שהן לא יפלו ליד הגדר ואין מה לחשוש. כדי להרגיש בטוחים עצר ליד המיגונית בסמוך לקיבוץ בארי מתוך מחשבה שיהיו מוגנים שם עד שמטח הרקטות יסתיים. הוא אינו שיער שהמיגונית תהפוך מטרה של מאות מחבלים שעשו את דרכם ממש באותם רגעים למקום.
דניאל: ״נכנסנו למיגונית, היא הייתה עשויה מבטון, צבועה בכחול ודמות של ילדה מחייכת עם בלונים צוירה עליה. בתוך המיגונית יש סימון של אזור מוגן, קו הפרדה ואזור לא מוגן. עמדתי ממש על הקו כי המיגונית הייתה די מלוכלכת ומריחה לא טוב והייתי צריכה לנשום קצת אוויר. היינו שם ארבעים דקות והטילים לא הפסיקו. אז התחילו להגיע שמועות מאנשים שחדרו מחבלים מהגבול, אבל אבא שלי הרגיע אותי ואמר לי שכולם דלוקים פה מהסמים שהם לקחו מהמסיבה ושלא אאמין לשמועות האלו. אבל אז, בסביבות שבע וארבעים בבוקר הגיע למיגונית איש שהמחבלים ירו לו ברגל. הוא הצליח לברוח ובא להסתתר אצלנו".
דניאל מספרת שכאן התחיל הסיוט שחלקים ממנו אינה זוכרת. היה לה בלאק אאוט בחלק מהזמן- וכשהסוללה בטלפון שלה עוד הייתה מלאה היא התקשרה לאמא שלה וביקשה ממנה לדאוג לרפאל אם היא לא שורדת.
דניאל: ״שמעתי יריות מרחוק ואנשים רצו והתחילו להיכנס למיגונית. המקום יכול להכיל 11 איש והיינו איזה ארבעים אנשים דחוסים בפנים. אבא שלי אמר לכל הגברים לעמוד בפתח כדי לא לתת למחבלים להיכנס ולפגוע בנשים.
אלכס חבר שלנו יצא החוצה ושמעתי אותו מדבר וצועק בערבית 'חלאס…' ועוד דברים כאלו… המחבלים ירו לתוך המיגונית וכולם התחילו לצרוח. אחר כך הם זרקו בקבוק תבערה ולא יכולנו לנשום מהעשן.
המחבלים המשיכו לירות ואני נפלתי על הרצפה. ישבתי על מישהו, ניסיתי להזיז את בעלי שהיה לצידי וראיתי שירו לי ברגל. מאור הסתכל ואמר לי שהכל בסדר. אני זוכרת שלא הרגשתי כאב אבל הרגשתי חום עובר בכל הרגל שלי.
כמה דקות אחרי זה המחבלים זרקו רימון לכניסה של המיגונית. קראתי לאבא שלי והוא לא ענה. מאור הלך לאבא שלי, נגע בחזה שלו ועשה לי צורה של לב, לפי המבט שלו הבנתי שאבא שלי כבר לא איתנו. לא הצלחתי לבכות, פשוט לא אמרתי כלום.
המיגונית בה הסתתרו בכניסה לבארי
כולם היו בלחץ. הבנו שהורגים אותנו- הסתכלתי למאור בעיניים ואמרתי לו: ׳אנחנו יוצאים מכאן׳ אמרתי לכולם ׳שימו עליכם גופות׳. לא יודעת מאיפה זה בא לי; אני הבן אדם הכי פחדן בעולם, לא הייתי בצבא ולא ראיתי סרטי מלחמה אבל פשוט הבנתי שזה מה שצריך לעשות כדי לשרוד. להתחפר בתוך הגופות כדי שהמחבלים יחשבו שהם הרגו את כולם".
אבל המחבלים לא הפסיקו. לא פחות משמונה פעמים יעברו קבוצות שונות של מחבלים, יזרקו רימונים לעבר המיגונית ויירו לתוכה. דניאל מספרה שהיא הבינה שלמזלם הרע המיגונית הזו הייתה בדיוק בכניסה לבארי וכל מי שעבר שם עשה וידוא הריגה.
דניאל: ״לא ידענו שיש אלפי מחבלים. התחלתי לספור את השניות: אחת שתיים שלוש… עד שהגעתי לחמש מאות, ואז הם באו עוד פעם".
דניאל ניסתה להבין כמה זמן יש לה בין התקפה להתקפה כדי לקום מבין הגופות ולנשום אוויר. באותו הזמן בין ההפוגות מאור עבר בין הפצועים וביצע בהם חסם עורקים בנסיון להציל את חייהם. ביחד עם עוד שני גברים הם בנו חומה מגופות בכניסה למיגונית כדי להגן על עצמם מהרימונים הבאים.
7 שעות לבד עם 30 גופות
״פתאום בום גדול! טיל נפל ממש לידנו, כל המיגונית עלתה למעלה ואז נפלה בעוצמה חזרה לאדמה. אני מסתכלת ואני רואה שהתקרה מתחילה להתפורר. אני מסמנת למאור בידיים שעם עוד משהו פוגע במיגונית הכל נופל עלינו על הראש ואנחנו מתים. אנחנו שומעים טרקטורונים מתקרבים ואנחנו יודעים שיש עליהם מחבלים וזה הסימן שלנו להתחבא.
מהר התכסינו בגופות, אין אוויר, הכל מסריח ורק ריח של ברזל וזיעה. אני שומעת מלא יריות, אני סוגרת את העיניים והאוזניים ומחכה שהכל יגמר".
כמה זמן היית בתוך המגונית? ״שבע שעות. רק בסביבות שתיים וחצי בצהרים שמענו יריות מרחוק אבל הן היו יריות אחרות- לא פרועות לכל עבר, אלא בודדות ומדוייקות. מאור אמר לי ׳זה החיילים שלנו׳.
כמה דקות לאחר מכן הוציאו אותנו מהמיגונית, ראיתי את הגופה של אבא שלי אבל מאור לא הסכים שאגע בה עכשיו.
הבחור מזק״א אמר שאבא חטף רסיסים בבטן מהרימון וחלק מהם נכנסו לו לחזה והרגו אותו במקום. הוא אמר שהוא לא סבל. אחד הרסיסים פגע בשעון שלו על היד ועצר את המחוגים בדיוק בשעת המוות 7:49 בבוקר.
ביציאה ראיתי את היד של חבר שלנו אלכס היא הייתה זרוקה שם וזיהיתי אותה בגלל הקעקועים. בסרטים הכי מפחידים לא ראיתי דבר כזה.
הייתה אישה שכל הפנים שלה היו פתוחות וחתיכות של גוף של אנשים בכל מקום. כל הגוף שלי כאב מהגופות שהיו עליי כל השעות האלו. הבנתי שגוף של בן אדם הרבה יותר כבד אחרי שהוא מת.
זה לא נתפס שנסענו למסיבה שבעה וחזרנו רק שלושה. בת דודה שלי ניצן שהייתה בהריון בחודש רביעי ובעלה לידור נרצחו שניהם.
עלינו על הטנדר של אבא שלי, שאיך שהוא שרד את כל המתקפה ונסענו משם. המחזה היה כאילו יוניברסל סטודיו עשו סרט מלחמה. מכוניות מפוצצות, אש, כל הירוק שהיה נעלם והפך להיות שחור, נסענו שמאלה וימינה בין גופות בכל מקום. היה הר של גופות שהמחבלים שרפו.
הגענו לתחנת דלק הכי קרובה. העלו אותנו על אמבולנס ולקחו אותנו לבית החולים סורוקה. שם ראיתי מחזות נוראים: אנשים מפוחדים, בלי רגליים ובלי ידיים. בלגן שלם, מסוקים נוחתים ומביאים עוד פצועים ואמבולנסים נוסעים וחוזרים כל הזמן.״
בהמשך דניאל הועברה לבית החולים לניאדו בנתניה ליד משפחתה. שם הוצא הכדור שירה המחבל מרגלה. את גופת אביה מצאו רק אחרי תשעה ימים. ״היו רגעים שהתחלתי לחשוב אולי הוא חי. אמרתי למאור בעלי אולי הוא התעלף, אולי הוא קיבל מכה? בדקת לו דופק? ביום התשיעי השב״כ התקשר ובישר לי שמצאו את הגופה של אבא שלי".
*פרידה מאבא והחזרה ללוס אנג'לס*
״אבא שלי תמיד אמר לנו ׳כשאני אמות יום אחד, אני רוצה בהלוויה פרחים, מוזיקה ובושם׳. הוא היה צוחק שהוא מפחד למות כי הוא לא רוצה שיהיה לו קר בלי בגדים. כשאתה מת על קידוש השם אתה נקבר עם בגדים, איך שמצאו אותך. אז בסוף קברנו את אבא עם הבגדים ונעל אחת.
הבאנו לו בושם, מאות רבות של ורדים והשמענו מוזיקה שאהב: השיר ״הדרך שלי״ של פרנק סינטרה, ג'יימס בראון וקני רוג'רס. יותר מ-1500 אנשים הגיעו להלוויה הענקית ולאחריה השבעה; הייתה לנו סוכה עצומה בחוץ, ראש עיריית נתניה הגיע, אנשים לא עזבו אותנו, כולם הגיעו לבקר ולנחם. ידעתי שאבא שלי אהוב אבל לא ידעתי עד כמה. באו כל כך הרבה אנשים עם סיפורים ועוד סיפורים וזכרונות ולא ידענו מה לעשות עם זה, אז הורדנו ספר גדול וכולם פשוט התחילו לכתוב את הסיפורים שלהם.
מתוך הסיפורים הישנים הבנו שאבא היה בן אדם נדיב וטוב גם בישראל עוד לפני שהוא הגיע לארצות הברית ועשה כסף. אנשים קראו לו: מורה הדרך שלהם, אלוף השמחות- אלו ביטויים ותיאורים שחזרו כל הזמן. זה עשה לאחיות שלי ולי ממש טוב לראות מי היה אבא שלנו".
שעונו של אבי עם פגיעת הרסיס
עכשיו את שוב בלוס אנג'לס. כמה זה קשה לחזור? ״קשה גם פיזית וגם נפשית. יש לי צלצולים באוזניים מדי פעם וגם קשה לי לנשום כי יש לי עדיין רסיסים בריאות. למאור יש רסיסים באוזן הימנית שלא ניתן להוציא. הוא איבד 20 אחוז שמיעה באוזן ימין ו-60 אחוז שמיעה באוזן שמאל.
נפשית אני מרגישה שהשארתי את הלב שלי בישראל. כל המדינה באבל, כולם עצובים והכל מרגיש אפור. פעם ראיתי את ישראל כמקום לגדול ולחיות בו. בזמנו ביקשתי ממאור שנעשה עלייה.
רק עכשיו כשאני בחזרה באל איי בלי טילים ואזעקות ובלאגן יש לי את היכולות להתאבל על אבא שלי באופן אישי. אני פשוט מתחילה להבין שאבא לא יחזור. אני חושבת שאם הוא הלך, לפחות הוא הלך כגיבור. אבא נפרד מהעולם הזה אחרי שנהנה במסיבה, שתה ובילינו ביחד. הייתה לי מסיבת פרידה ממנו.
קשה להיות כאן בחזרה כי הכל מזכיר לי אותו: אני נוסעת ליד הבתים שהוא בנה, קשה לי לראות את האוטו שלו. אני כמעט לא יוצאת מהבית. אני צריכה ללמוד לחיות מהתחלה כמו תינוק שמתחיל ללכת. כולם אמרו לי תמיד ׳את כמו אבא שלך׳. אני רוצה להבטיח שאני אמשיך אותו, נראה לי שהוא השאיר נעלים די גדולות שאני צריכה למלא. אני רק רוצה שהוא ידע שאני ניצלתי, שהוא ידע שיצאתי משם ושהצלחתי לשרוד".
איך מצליחים לישון בלילה? ״ֿבלילה אני מצליחה לישון אבל ביום מאוד קשה לי. יש לי תמונות שעולות בראש, הסיוט מהמיגונית חוזר כל הזמן. לפעמים אנשים מתייגים אותי בסרטונים או תמונות של המלחמה וממש לא בא לי לראות את זה עוד פעם. יש לי כבר את התמונות הכי נוראיות בראש".
איך היית רוצה שיזכרו את אבא? "שאבא היה אדם מיוחד. כן, הוא היה קולני והיה אומר לכל אחד את האמת בפנים. הוא היה נותן לאנשים עצות גם אם לא היה להם נוח לשמוע אותן, אבל אנשים העריכו את הכנות שלו. אבא תמיד פתח את הבית שלו בשביל אנשים- אחרי כל טיסה חזרה מישראל הוא היה מזמין את הדיילים של אל על לבוא אלינו הביתה לעשות על האש. הוא היה בן אדם עם לב עצום ונתן גם בסתר. הוא ראה פעם בחורה בבית חולים עם כיסא גלגלים שבור והוא הלך, קנה סקוטר והביא לה לבית החולים. הוא נתן בלי חשבון. זה מי שהוא היה.
אבא אהב לעשות על האש והיה לו תבלין מיוחד לסטייקים שהוא העביר לכל החברים שלו. אמרתי לו 'אבא, מה אתה מספר לכולם על התבלין הסודי שלך, זה המתכון של משפחת סאסי'. הוא אמר לי 'את טועה; ברגע שיש לך משהו טוב את צריכה לחלוק אותו עם העולם, למה לשמור רק לעצמך את הדבר הטוב הזה'. הוא כל כך צדק.
אני רוצה להגיד תודה לקהילה העצומה שלנו! כל יום אני אומרת אני אעלה פוסט תודה אבל אין לי מילים. אין בן אדם שלא התקשר או שלח הודעה, שלח פרחים. אנשים מגיעים לפה עם אוכל וכולם רוצים לבקר אותי. אני רוצה להודות לכולכם, יש לנו קהילה מדהימה".
