לוס אנג'לס: גן הילדים היהודי שנולד מחדש לאחר השריפות

פסדינה, קליפורניה — יומיים בלבד חלפו מאז פתיחת כיתת התינוקות החדשה בגן הילדים ״בני שמחה״, וכבר הגיע האסון. יומיים של התרגשות, של הורים נרגשים וילדים בחדרים שנצבעו בקפידה – ואז פרצה שריפת איטון. בבוקר שלאחר הלילה שבו האש שטפה את המדרונות שמעל אלטדינה, לא נותר מן הגן דבר. המבנה שבו צמחה במשך שנים קהילה חינוכית יהודית־קהילתית – כזו שקיבלה אליה ילדים ממשפחות יהודיות ולא יהודיות גם יחד, שבה נשמעו שירי שבת לצד שירי ילדים – הפך לערימה של פיח וקירות חרוכים.

לכאורה, כאן אמור היה הסיפור להסתיים. בפועל, זו הייתה רק תחילתו.

עוד לפני השריפה, מערך הגיל הרך באזור לוס אנג׳לס עמד על סף קריסה. גני ילדים פעלו בשולי רווח זעירים, מגפת הקורונה הותירה חובות והחריפה את המחסור בכוח אדם מקצועי, ומדיניות חינוך ממלכתית חדשה, שהרחיבה את החינוך הציבורי לגילאי ארבע, גרעה אלפי ילדים מן המסגרות הפרטיות. המערכת הייתה שברירית. השריפה פשוט מוטטה אותה.

 

במשך חודשים ארוכים התקיים הגן במצב נוודי: פעילות זמנית במבנים מאולתרים, קשר רופף עם משפחות שהתפזרו ברחבי האזור, מאבק יומיומי לשמר תחושת קהילה גם בלי קירות. משפחות רבות עזבו את אלטדינה, חלקן באופן זמני וחלקן לצמיתות. ההכנסות צנחו, והאפשרות לסגור מרחפת מעל כל ישיבת צוות. אך הו התעקשה שהגן אינו רק מבנה – הוא רשת של אנשים, של אמון, של רצף חינוכי שאסור שייכחד.

 

לפי נתוני עיריית פסדינה, למעלה ממחצית ממסגרות החינוך לגיל הרך באלטדינה נפגעו או נהרסו לחלוטין. יותר מאלף מקומות לילדים נמחקו בן־לילה. הורים נותרו בלי פתרון, מחנכות איבדו את מקום עבודתן, ומנהלי גנים עמדו מול דילמה אכזרית: לבנות מחדש, או לוותר.

קרינה הו, מנהלת ״בני שמחה״, סירבה לבחור באפשרות השנייה. במשך חודשים ארוכים התקיים הגן במצב נוודי: פעילות זמנית במבנים מאולתרים, קשר רופף עם משפחות שהתפזרו ברחבי האזור, מאבק יומיומי לשמר תחושת קהילה גם בלי קירות. משפחות רבות עזבו את אלטדינה, חלקן באופן זמני וחלקן לצמיתות. ההכנסות צנחו, והאפשרות לסגור מרחפת מעל כל ישיבת צוות. אך הו התעקשה שהגן אינו רק מבנה – הוא רשת של אנשים, של אמון, של רצף חינוכי שאסור שייכחד.

החמצן הכלכלי הגיע מכיוון בלתי צפוי. מכללת פסיפיק אוקס בפסדינה, המתמחה בחינוך לגיל הרך, הפכה לצומת תיאום למאמץ אזרחי רחב: בשיתוף קרן קהילת פסדינה, איגוד מנהלי גני הילדים ועיריית פסדינה, חולקו כמעט שני מיליון דולר למוסדות שנפגעו. ״בני שמחה״ קיבל מענק שאפשר לו להעניק פטור זמני משכר לימוד למשפחות שאיבדו את בתיהן ולשמר גרעין של תלמידים. הפדרציה היהודית של לוס אנג׳לס הצטרפה במימון נוסף, שסבסד מחצית משכר הלימוד למשפחות שנפגעו בשריפה.

בלי התמיכה הזו, הודו מנהלי גנים רבים בגלוי, לא הייתה למוסדות סיכוי ממשי לשרוד. ״זו לא נדיבות – זו הצלה של תשתית חברתית שלמה,״ אמרה אחת ממנהלות הגנים באזור.

כעת, שנה לאחר השריפה, נפתח בפני ״בני שמחה״ פרק חדש. מבנה של גן ילדים לשעבר ברחוב גארפילד בפסדינה – סמוך לאלטדינה ולמשפחות שעדיין נותרו באזור – הפך לביתו החדש של הגן. כיום מאוישים בו שלושים ואחד מתוך שבעים ושבעה מקומות. מספר שאינו מבטיח יציבות כלכלית מלאה, אך גדול לאין שיעור מן האפס שמולו עמדו מנהליו בחורף שלאחר השריפה.

הסיפור של ״בני שמחה״ חורג בהרבה מגבולות קהילה אחת. הוא משקף שאלה רחבה יותר על אחריות ציבורית כלפי חינוך לגיל הרך בארצות הברית: מי נושא בעול כשהתשתית הזו קורסת? התשובה שהתבררה בפסדינה ובאלטדינה הייתה קולקטיבית – מוסדות אקדמיים, קרנות קהילתיות, ארגונים יהודיים, הרשות המקומית והורים שנאבקים להמשיך לשלם גם כשהבית איננו. ובמרכז – אנשי חינוך שסירבו לקבל את השריפה כגזר דין סופי.

בכיתה החדשה ברחוב גארפילד, פעוט מניח ראש על כתפה של גננת השרויה בשיר מרגיע. לרגע נדמה שהכול חזר לשגרה. אך השגרה הזו היא תוצאה של מאבק עיקש נגד מציאות שאיימה למחוק גן ילדים שלם. האש הייתה שם. דווקא משום כך, העובדה שהגן ממשיך לפעול היא לא פחות מניצחון קטן – ואולי גם תזכורת גדולה למה קהילה יכולה לעשות כשהיא מסרבת להיעלם.