האיחוד האמריקני לחירויות אזרחיות בנבדה הגיש בקשה לפי חוק חופש המידע בדרישה לקבל את כל התיעוד הנוגע לקשרים בין עובדי רשות הרישוי לבין סוכני רשות ההגירה. בתחילה השיבה הרשות כי לא נמצא כל שימוש באפליקציית סיגנל במחשבי העבודה שלה, ולכן אין ראיות לתקשורת עם גורמי הגירה. בהמשך, לאחר חקירה נוספת ולחץ משפטי, הודתה הרשות כי עובדי אכיפה הורידו את סיגנל לטלפונים האישיים שלהם והשתמשו בה במהלך עבודתם.
חלק מהעובדים השתמשו באפליקציה לצורך תקשורת עם גורמים חיצוניים, ובמסגרת קבוצת עבודה פדרלית שבה השתתפו גם נציגים של שירות המבחן של ארצות הברית היה לפחות סוכן אחד של רשות ההגירה והאכיפה. משמעות הדבר היא שקשר ישיר בין עובדי רשות הרישוי של נבדה לבין סוכני הגירה אכן התקיים — בניגוד לעמדת המדינה ולחוק המקומי.
מה שהתברר לאחר מכן חמור יותר: חלק מהעובדים השתמשו באפליקציה לצורך תקשורת עם גורמים חיצוניים, ובמסגרת קבוצת עבודה פדרלית שבה השתתפו גם נציגים של שירות המבחן של ארצות הברית היה לפחות סוכן אחד של רשות ההגירה והאכיפה. משמעות הדבר היא שקשר ישיר בין עובדי רשות הרישוי של נבדה לבין סוכני הגירה אכן התקיים — בניגוד לעמדת המדינה ולחוק המקומי.
הרשות טענה כי מטרת ההשתתפות בכוח המשימה הייתה טיפול בפשיעה אלימה בלבד, ולא אכיפת הגירה, וכי לא הועבר מידע לצורך מעצרי מהגרים או גירושם. אולם עצם קיומו של ערוץ תקשורת ישיר עם סוכן רשות ההגירה, והעובדה שהמדינה הכחישה זאת תחילה, מעוררים ספקות כבדים באשר לפיקוח ולשקיפות.
הבחירה להשתמש בסיגנל מעצימה את הבעיה. האפליקציה מאפשרת הצפנה ומחיקה אוטומטית של הודעות — תכונות שמקשות על פיקוח ציבורי ועל שמירת רשומות, כפי שנדרש מגופים ממשלתיים. גם אם ברשות טוענים שלא הופעלה מחיקה אוטומטית, עצם השימוש בכלי שנועד להעלים עקבות מעלה שאלות משפטיות ואתיות.
הפרשה בנבדה אינה מקרה בודד. בשנים האחרונות נחשפו מקרים שבהם גופים מדינתיים ופדרליים נוספים, ובהם הביטוח הלאומי ורשות המסים של ארצות הברית, העבירו מידע לרשויות ההגירה במסגרת שיתופי פעולה שונים. גם כאשר ההעברה נעשית בטענה לאכיפה אזרחית או כלכלית, בפועל המידע משמש לעיתים לאיתור מהגרים חסרי מעמד ולהליכים נגדם. התוצאה היא שחיקה מתמשכת בהבטחה למדיניות ״מקלט״ מדינתית ולהגנה על מי שפונים לשירותים ממשלתיים מתוך אמון שהמידע שלהם לא יופנה נגדם.
העובדה שרשות הרישוי של נבדה הכחישה תחילה כל קשר, ורק לאחר מכן הודתה בקיומו, מערערת את האמון הציבורי. עבור מהגרים הנדרשים לפנות לרשויות לצורך רישוי, רישום כלי רכב או זיהוי, המסר היה כי המידע מוגן ואינו מועבר לגורמי הגירה. כעת מתברר שההגנה הזו פחות מוחלטת משנטען.
האיחוד האמריקני לחירויות אזרחיות ממשיך בהליך המשפטי ודורש חשיפה מלאה של התיעוד והבהרת גבולות שיתוף הפעולה עם רשות ההגירה. בנבדה הרשויות מתעקשות כי החוק לא הופר. בין שתי הגרסאות, הציבור — ובפרט קהילות מהגרים — נותר עם שאלה פשוטה וכואבת: עד כמה אפשר עוד לסמוך על כך שמידע שנמסר למדינה לא יהפוך לכלי בידי רשויות ההגירה?
