החלום האמריקאי מת — ומיליוני אמריקאים עוזבים לחפש אותו מחדש באירופה
לראשונה מאז השפל הכלכלי הגדול של שנות השלושים נרשם מאזן הגירה שלילי בארצות הברית: יותר תושבים עוזבים מאשר מהגרים נכנסים. מיליוני אמריקאים — משפחות צעירות, אנשי הייטק, בעלי עסקים ואקדמאים — בוחרים לעבור לאירופה ולאסיה, על רקע יוקר מחיה קיצוני, מערכת בריאות יקרה ואלימה, חשש לביטחון הילדים וקיטוב פוליטי עמוק. הנתונים מציבים בפני האומה שאלה יסודית: האם ארצות הברית חדלה להיות יעד של תקווה והפכה למדינה שממנה מבקשים להימלט?
02.26.2026 17:00
סוכנויות הידיעות
לפני כ־250 שנה נולדה ארצות הברית כחלום. אדמת חירות, ארץ הזדמנויות, מגנט עולמי למי שחיפשו התחלה חדשה. מיליונים חצו ימים ויבשות — מאירופה, מאסיה, מאפריקה ומאמריקה הלטינית — כדי להגיע אל שעריה. אולם ביובל ה־250 להיווסדה ניצבת המדינה מול תופעה היסטורית: אזרחיה עצמם הם שעוזבים. לא מיעוט שולי, אלא גל רחב ממדים של מיליונים.
הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים
Phone
נתונים שפרסם מכון ברוקינגס, מן הגופים הבולטים בארצות הברית לחקר מדיניות ציבורית, מצביעים על כך שבשנת 2025 נרשם לראשונה מאז שנות השלושים מאזן הגירה שלילי נטו: מספר העוזבים עלה על מספר הנכנסים. ההערכה מדברת על גירעון של כ־150 אלף בני אדם, והתחזיות לשנת 2026 מצביעות על החרפה נוספת. אמנם חלק מן המאזן השלילי קשור למדיניות גירוש תקיפה של ממשל דונלד טראמפ, אך מאחורי המספרים מסתתרת תופעה עמוקה יותר: אזרחים אמריקאים ילידי המדינה — לא מהגרים ולא עובדים זמניים — עוזבים בקצב שלא נרשם בעבר בתולדות הרפובליקה.
העוזבים אינם רק צעירים הרפתקנים או גמלאים המחפשים חופי ים זולים. חברות ייעוץ להגירה מדווחות על גידול חד בפניות מצד בעלי עסקים קטנים מן המערב התיכון, אימהות חד־הוריות, אנשים החיים מקצבאות נכות, מרצים באוניברסיטאות, מהנדסים ויועצים פיננסיים. חברת “אקספאטסי”, המסייעת לאמריקאים לעבור לאירופה וליעדים נוספים, ארגנה בשנת 2024 שלושה סיורי היכרות למדינות יעד; לשנת 2026 מתוכננים כבר עשרות סיורים. מייסדת החברה הצהירה בפומבי כי יעדה הוא לסייע למעבר של כמיליון אמריקאים.
ברחובות ליסבון נשמעת אנגלית לעיתים תכופות יותר מפורטוגזית. בדבלין, באזור רציף התעלה הגדולה, אחד מכל כחמישה־עשר תושבים הוא יליד ארצות הברית — שיעור שמזכיר בהיפוכו את גלי ההגירה האיריים לאמריקה במאה התשע־עשרה. בברצלונה מתרבים שלטים וקריאות מחאה נגד “נוודים דיגיטליים שיחזרו הביתה”, ובבאלי ובקולומביה מתלוננים תושבים על גל של התייקרות וג’נטריפיקציה שמביאים עמם עובדי הייטק אמריקאים העוברים לעבודה מרחוק.
העוזבים אינם רק צעירים הרפתקנים או גמלאים המחפשים חופי ים זולים. חברות ייעוץ להגירה מדווחות על גידול חד בפניות מצד בעלי עסקים קטנים מן המערב התיכון, אימהות חד־הוריות, אנשים החיים מקצבאות נכות, מרצים באוניברסיטאות, מהנדסים ויועצים פיננסיים. חברת “אקספאטסי”, המסייעת לאמריקאים לעבור לאירופה וליעדים נוספים, ארגנה בשנת 2024 שלושה סיורי היכרות למדינות יעד; לשנת 2026 מתוכננים כבר עשרות סיורים. מייסדת החברה הצהירה בפומבי כי יעדה הוא לסייע למעבר של כמיליון אמריקאים.
הסיבות לעזיבה חוזרות על עצמן בעדויות רבות: יוקר מחיה שמכרסם בהכנסה הפנויה, מערכת בריאות יקרה המעמידה משפחות בפני פשיטת רגל, אלימות נשק וירי המוני שהפכו לחלק מן השגרה, מערכת חינוך שמתרגלת ילדים רכים ל“תרגילי ירי פעיל”, וקיטוב פוליטי חריף שמרגיש לרבים כקרע אזרחי מתמשך יותר מאשר ויכוח דמוקרטי בריא.
כריס פורד, בן 41 מטקסס, עובד כיום בחברת השקעות נדל”ן ומנהל ליגת בייסבול לילדים בברלין. הוא מסביר את החלטתו בפשטות: “בגרמניה הילד שלי בן החמש לא מתאמן על מצבי ירי בגן.” כריסטיאן, עובד בתחום טכנולוגיות פיננסיות מטקסס, הצליח לממן לבנו לימודים בבית ספר פרטי מובחר במדריד באמצעות חיסכון שנבע, לדבריו, מביטול ביטוח הבריאות הפרטי שלו בארצות הברית.
לאירופה יש אינטרס ברור במגמה. פערי שכר בין ארצות הברית למדינות אירופה, בצירוף מערכות רווחה ובריאות ציבוריות, יוצרים מעין “ארביטראז’ כלכלי”: עובד אמריקאי המשתכר שכר אמריקאי יכול לעבוד מרחוק מספרד או מפורטוגל, לשלם פחות על דיור ובריאות, וליהנות מאיכות חיים גבוהה יותר. מדינות כמו פורטוגל, ספרד, אלבניה ואירלנד הנהיגו אשרות ייעודיות לעובדים מרחוק המאפשרות שהייה ועבודה תוך הקלות מס על הכנסות מחוץ למדינה. התוצאה ניכרת בשטח: מספר האמריקאים בפורטוגל זינק במאות אחוזים מאז מגפת הקורונה, ובגרמניה ובאירלנד מספר האמריקאים הנכנסים כבר גבוה ממספר המקומיים העוברים לארצות הברית.
הנתונים אינם רק סטטיסטיקה; הם מראה למצבה של אמריקה בעשור הנוכחי. סקרים מראים שכארבעים אחוז מן הנשים בארצות הברית בגילאי 15–44 מצהירות כי היו שוקלות לעזוב לצמיתות אילו יכלו — שיעור גבוה מזה הנמדד במדינות רבות מדרום לסהרה. מכון גאלופ מצא כי בשנת 2008, בשיא המשבר הפיננסי העולמי, אחד מכל עשרה אמריקאים ביטא רצון להגר; בשנה האחרונה מדובר כבר באחד מכל חמישה.
הכלכלנית קייטלין ג’ויס מאוניברסיטת טמפל, שחוקרת את התופעה במשך שנים, ניסחה זאת בישירות: “הגל הזה מערער את רעיון הייחודיות האמריקאית — התפיסה שארצות הברית היא המקום הטוב ביותר לחיות בו. אמריקאים יוצאים לחו”ל ומגלים שהם מעדיפים את חייהם שם.” בסיום שיחה עם עיתונאי ששאל על ממצאיה, היא הפנתה אליו את השאלה הפשוטה: איך החיים באירופה? גם היא, לדבריה, שוקלת מעבר.
