עבור רבים מבני הגולה, זה היה רגע שציפו לו עשרות שנים. “זהו רגע חומת ברלין שלנו”, אמר עורך דין יהודי־איראני מלוס אנג'לס, שמשפחתו נמלטה מאיראן לאחר המהפכה האסלאמית. “מאז ההודעה אני מקבל שיחות מחברים ומבני משפחה מכל העולם. כולם מבינים שזה עשוי לשנות את פני איראן – ואולי גם את פני המזרח התיכון”.
אלא שמאחורי החגיגות, התמונה מורכבת בהרבה.
עבור רבים מבני הגולה, זה היה רגע שציפו לו עשרות שנים. “זהו רגע חומת ברלין שלנו”, אמר עורך דין יהודי־איראני מלוס אנג'לס, שמשפחתו נמלטה מאיראן לאחר המהפכה האסלאמית. “מאז ההודעה אני מקבל שיחות מחברים ומבני משפחה מכל העולם. כולם מבינים שזה עשוי לשנות את פני איראן – ואולי גם את פני המזרח התיכון”.
ברשתות החברתיות בלטו קולות אופוריים שתיארו את החיסול כנקודת מפנה היסטורית. אך בשיחות פרטיות ובקבוצות סגורות נשמעו גם חשש עמוק וזעם. סודי פרוכניה, נשיאת ארגון “האיראנים־אמריקנים הדמוקרטים של קליפורניה”, אמרה כי “במרחב הציבורי נשמעת בעיקר שמחה, אבל בחדרים הסגורים רבים מביעים פחד אמיתי מפני כאוס, נקמה והעמקת הסבל של האזרחים”.
סגנה, אלכס מוהאג'ר, הוסיף כי חיסול המנהיג העליון אינו פירוק המשטר. “יש משמרות מהפכה, יש מנגנוני ביטחון וכלכלה עמוקים. אי אפשר להניח שכמה תקיפות יפרקו מבנה שלטוני שנבנה במשך עשרות שנים”, אמר.
הוויכוח איננו סביב עצם הביקורת על המשטר בטהרן – כמעט כל המרואיינים הביעו התנגדות חריפה לדיכוי, למעצרים ההמוניים ולדיכוי המחאות בשנים האחרונות. השאלה המפלגת היא הדרך: האם התערבות צבאית חיצונית תוביל לחירות – או תדרדר את המדינה לעימות ממושך.
במיאמי, עורכת דין יהודייה־איראנית שעזבה את איראן בילדותה בילתה את השעות שלאחר ההודעה בניסיון נואש להשיג קרובי משפחה. “הרשתות קרסו. אין תקשורת”, סיפרה. לדבריה, החלום לחזור יום אחד לאיראן ולראות אותה חופשית עדיין חי, אך החשש לגורל בני המשפחה גדול לא פחות.
גם בישראל מורגש המתח. אביה של צעירה השוהה בירושלים במסגרת שנת פעילות סיפר כי בתו ישבה במרחב מוגן בזמן האזעקות, אך “מדווחת על מורל גבוה”. לדבריו, הקהילה היהודית בדרום פלורידה חשה “אופטימיות זהירה לצד דאגה עמוקה”.
פסיכולוגית טראומה שנולדה באיראן והיגרה לארצות הברית בילדותה תיארה את המצב כ“טראומה קולקטיבית בזמן אמת”. לדבריה, חשיפה מתמדת לתמונות של הרס וחוסר ודאות מעוררת תגובות רגשיות קיצוניות – משמחה עזה ועד חרדה משתקת. “חוסן הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור האיראני”, אמרה, “אך חוסן אינו היעדר כאב”.
מן העבר השני נשמעים קולות נחרצים נגד המהלך הצבאי. ג'מאל עבדי, נשיא המועצה הלאומית האיראנית־אמריקנית, גינה את התקיפות וטען כי “לא הוצגה ראיה לאיום מיידי שהצדיק הפצצה של טהרן”. גם חבר מועצת העיר לוס אנג'לס, שהיגר מאיראן בילדותו, הביע תמיכה בהחלפת המשטר – אך הדגיש כי “השינוי חייב לבוא מבפנים, לא דרך הפצצות”.
אפילו בקרב התומכים הנלהבים קיימת מודעות למורכבות. כירורגית פלסטית ופעילה פוליטית המזוהה עם מחנהו של טראמפ הגדירה את האירוע “הזדמנות היסטורית”, אך הודתה כי ההצלחה תלויה ביכולתם של האיראנים עצמם להתארגן ולהוביל מהלך פנימי.
כך, בלילה אחד, התנקזו עשרות שנות גלות, כמיהה וזיכרונות קשים לשיח טעון בתוך קהילה אחת. כולם מבקשים לראות איראן חופשית מדיכוי. איש אינו יודע אם החיסול יפתח את הדלת לשינוי – או יעמיק את המערבולת.
