ההצהרה הזו אינה נאמרת בחלל ריק. היא נשמעת ברגע גיאו־פוליטי מתוח במיוחד, שבו המזרח התיכון בוער והמערכה בין ירושלים לטהראן מתרחבת. אך לפני שמעניקים לה משקל אסטרטגי דרמטי, ראוי לבחון מי עומד מאחוריה ומה האינטרס האמיתי שלו.
ההצהרה משתלבת במגמה רחבה יותר של התקרבות בין פיונגיאנג, טהראן ומוסקבה. הציר הזה פועל בשנים האחרונות בשיתוף פעולה הדוק יותר, אך גם תחת לחץ גובר. איראן מותקפת ומאבדת יכולות; רוסיה שקועה במלחמה מתמשכת; וקוריאה הצפונית מנסה להציג עצמה כשחקן רלוונטי. אולם רטוריקה קולנית על “מחיקת ישראל” אינה מעידה בהכרח על ביטחון עצמי – לעיתים היא דווקא סימן לחולשה ולחיפוש נואש אחר תשומת לב.
קוריאה הצפונית אינה צד ישיר בעימות. אין לה גבול עם ישראל או עם איראן, אין לה נוכחות צבאית באזור, והיא אינה צפויה להפיק רווח טריטוריאלי מניצחון איראני. מעורבותה נובעת משיקולים אחרים לחלוטין: הישרדות כלכלית ושימור מעמדה הבינלאומי.
כלכלת פיונגיאנג מצויה בשנים האחרונות תחת לחץ כבד. סנקציות בינלאומיות, ניהול כושל, שנות בידוד קיצוניות בתקופת מגפת הקורונה ומחסור כרוני במטבע זר יצרו משטר שנאבק לייצר הכנסות. מכירת נשק היא אחד ממקורות ההכנסה המרכזיים שנותרו לו. מבחינת קים, מלחמה אזורית היא גם הזדמנות עסקית.
הקשר לרוסיה מוסיף נדבך נוסף. מוסקבה רכשה מקוריאה הצפונית טילים ותחמושת לשימוש במלחמתה באוקראינה. במקביל, איראן סיפקה לרוסיה כלי טיס בלתי מאוישים. כעת, כאשר איראן עצמה נתונה תחת מתקפות ומאגרי החימוש שלה מצטמצמים, קים מזהה חלון הזדמנויות: להציע סחורה, לחזק את קשריו עם טהראן ומוסקבה, ולשוב למרכז השיח הבינלאומי. במילים אחרות, ההכרזה על “טיל לישראל” נשמעת יותר כמו מודעת פרסום מאשר תכנית מבצעית סדורה.
אין פירוש הדבר שאין בידי קוריאה הצפונית יכולות משמעותיות. המדינה פיתחה נשק גרעיני וטילים בין־יבשתיים חרף בידוד כמעט מוחלט. אולם קיים פער עצום בין יכולת טכנית לבין החלטה אסטרטגית להעביר חימוש מתקדם שישמש במתקפה ישירה על ישראל.
מהלך כזה מחייב לוגיסטיקה מורכבת וקשה להסתרה – שינוע ימי או אווירי, מעקב מודיעיני הדוק, חשיפה אפשרית לסנקציות נוספות ואף לסיכונים צבאיים. מעבר לכך, זיהוי ברור של טכנולוגיה צפון־קוריאנית בזירת לחימה נגד ישראל עלול להציב את פיונגיאנג במוקד תגובה בינלאומית חריפה. קים יודע היטב כי צעד כזה אינו נטול מחיר.
בה בעת, ההצהרה משתלבת במגמה רחבה יותר של התקרבות בין פיונגיאנג, טהראן ומוסקבה. הציר הזה פועל בשנים האחרונות בשיתוף פעולה הדוק יותר, אך גם תחת לחץ גובר. איראן מותקפת ומאבדת יכולות; רוסיה שקועה במלחמה מתמשכת; וקוריאה הצפונית מנסה להציג עצמה כשחקן רלוונטי. אולם רטוריקה קולנית על “מחיקת ישראל” אינה מעידה בהכרח על ביטחון עצמי – לעיתים היא דווקא סימן לחולשה ולחיפוש נואש אחר תשומת לב.
ירושלים נמנעת בשלב זה מתגובה פומבית – ובצדק. הענקת במה רשמית לאיום מילולי עלולה לשרת את מטרתו התקשורתית של קים. מאחורי הקלעים, סביר להניח שגופי המודיעין – המוסד, אגף המודיעין והמועצה לביטחון לאומי – עוקבים בקפדנות אחר כל מגע אפשרי בין פיונגיאנג לטהראן, אחר עסקאות נשק ואחר תנועות חשודות.
הניסיון ההיסטורי מלמד כי האיומים המסוכנים ביותר אינם בהכרח אלה המוכרזים ברעש גדול. הם נרקמים בשקט. קים ג׳ונג און בחר הפעם להרים את קולו. ייתכן שזה מלמד שבשלב זה, יותר משהוא מתכנן ירי – הוא מבקש להיראות כמי שמסוגל ללחוץ על ההדק.
