הקרב על התודעה: מכונת התעמולה של איראן, קטאר ורוסיה מעצבת את דעת הקהל בארה״ב

כשחוקרי ארגון פייק ריפורטר חשפו את עומק החדירה של התעמולה האיראנית לשיח הישראלי, ההלם היה גדול. חשבונות מזויפים שהתחזו לאזרחים ישראלים, רשתות שנועדו להקצין את הוויכוח הציבורי ומשפיענים שהפיצו מסרים מבלי להבין את מקורם המחישו עד כמה קל לחדור לשיחה הדמוקרטית מבפנים. אלא שמי שעוקב אחר הזירה האמריקאית יודע היטב: זו אינה תופעה מקומית, וגם לא חדשה. ארצות הברית מתמודדת כבר שנים עם מערכה זרה, שקטה ומתוחכמת, שנועדה להשפיע על דעת הקהל, לערער את האמון במוסדות ולהעמיק את הקרעים שבתוך החברה.

רוסיה הייתה זו שהפכה את לוחמת המידע לאמנות פוליטית של ממש. חקירת מולר תיארה כיצד גופים רוסיים הפעילו מאות חשבונות מזויפים ברשתות החברתיות, רכשו פרסומות ממוקדות, הפיצו מסרים סותרים ואפילו סייעו לארגן אירועים והפגנות על אדמת ארצות הברית. המטרה לא הייתה בהכרח לשכנע את הציבור באמת אחת, אלא בדיוק להפך: לטשטש את הגבול בין אמת לשקר, להעצים זעם, לפורר את המרכז המתון ולגרום לאמריקאים לחשוד זה בזה. נושאים רגישים כמו גזע, הגירה, דת, נשק וזהות לאומית שימשו כר פורה למבצע הזה. הבחירות של 2016 היו רגע השיא שנצרב בתודעה, אך הן לא היו סוף הסיפור. השיטה הרוסית לא נעלמה; היא רק שינתה צורה, פלטפורמות ושפה.

 

כפי שאיראן מפעילה מערכי השפעה בעברית, כך היא פועלת גם באנגלית, מתוך הבנה שהזירה האמריקאית רגישה במיוחד למסרים של זהות, אפליה, זכויות אדם וסכסוכים בינלאומיים. דרך חשבונות המתחזים לאמריקאים, אתרי תוכן באנגלית, דפים מזויפים ברשתות החברתיות והפצה עקיפה של מסרים באמצעות גורמים מקומיים, הצליחה איראן לחדור לקהלים שונים בארצות הברית, ובמיוחד לצעירים.

 

איראן למדה היטב את השיעור. כפי שהיא מפעילה מערכי השפעה בעברית, כך היא פועלת גם באנגלית, מתוך הבנה שהזירה האמריקאית רגישה במיוחד למסרים של זהות, אפליה, זכויות אדם וסכסוכים בינלאומיים. דרך חשבונות המתחזים לאמריקאים, אתרי תוכן באנגלית, דפים מזויפים ברשתות החברתיות והפצה עקיפה של מסרים באמצעות גורמים מקומיים, הצליחה איראן לחדור לקהלים שונים בארצות הברית, ובמיוחד לצעירים. המטרה אינה רק לשפר את תדמיתה שלה, אלא גם לשחוק את התמיכה האמריקאית בישראל, לערער את האמון במדיניות החוץ של וושינגטון ולחזק תחושת ניכור כלפי הממסד. בעידן שבו צעירים רבים צורכים חדשות דרך סרטונים קצרים, משפיענים ורשתות חברתיות, גם מסרים שמקורם זר יכולים להיראות אותנטיים, מקומיים ומשכנעים.

אלא שאם איראן פועלת לעיתים קרובות דרך הסוואה, השפעתה של קטאר בארצות הברית נראית לא פעם גלויה, מכובדת ולגיטימית לחלוטין. דווקא משום כך היא מעוררת שאלות קשות יותר. קטאר בנתה במשך שנים ארוכות רשת השפעה רחבה בארצות הברית באמצעות השקעות עתק, קשרים מדיניים, לוביסטים, תרומות והעמקת נוכחותה במוסדות בעלי יוקרה. אוניברסיטאות אמריקאיות מובילות פתחו שלוחות בדוחה, מוסדות אקדמיים נהנו ממימון נדיב, וגופי השפעה בוושינגטון טיפחו קשרים ענפים עם הממשל, עם מחוקקים ועם קובעי דעת קהל. במקביל, רשת אל־ג'זירה באנגלית הפכה למקור חדשות מרכזי עבור קהלים צעירים וליברליים, והצליחה לעצב במידה רבה את השפה שבה נדונים נושאים כמו עזה, ישראל, פלסטינים, קולוניאליזם וזכויות אדם.

כאן בדיוק מתחדדת הבעיה. השפעה זרה אינה חייבת להגיע בדמות בוטים, פריצות סייבר או חשבונות מזויפים. לעיתים היא חודרת דרך שיתופי פעולה, מסגרות אקדמיות, מימון תקשורתי ופעילות לובינג הנראית לגיטימית לגמרי. הכסף אינו רק אמצעי; הוא יוצר סביבה רעיונית. הוא מסייע לקבוע אילו מושגים יהפכו מרכזיים בשיח, אילו מסגרות פרשנות ייתפסו כמוסריות ואילו עמדות יודרו לשוליים. בארצות הברית, שבה האקדמיה, התקשורת והתרבות הפוליטית משפיעות זו על זו ללא הרף, די בהטיה עקבית של השפה ושל מוקדי הדיון כדי לייצר שינוי עמוק בתודעה הציבורית.

ההשפעה הזאת בולטת במיוחד בקמפוסים. בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז מתקפת 7 באוקטובר, הפכו מוסדות אקדמיים בארצות הברית לזירה טעונה של עימותים אידיאולוגיים. חלק מן הדיונים הללו נובעים כמובן ממחלוקות פנימיות אותנטיות בתוך החברה האמריקאית, אך לצד זאת גוברת התחושה שחלק מן השיח מוזן גם ממקורות חיצוניים, בעלי אינטרס ברור. הקשר בין מימון זר לבין אקטיביזם פוליטי אינו תמיד ישיר, ובוודאי לא תמיד מוכח באופן חד־משמעי, אך עצם קיומם של ערוצי השפעה כה נרחבים מעורר דאגה גוברת בקרב מחוקקים, חוקרים ואנשי ביטחון לאומי.

לארצות הברית יש אמנם כלים חוקיים להתמודד עם השפעה זרה, אך יישומם מוגבל. חוק רישום הסוכנים הזרים נועד לחייב גורמים הפועלים מטעם מדינות זרות לדווח על כך, אולם במציאות הגבול בין ייצוג לגיטימי, לובינג, פעילות תקשורתית ותעמולה סמויה אינו תמיד ברור. יתרה מכך, המהירות שבה מסרים מופצים כיום ברשתות החברתיות, דרך חשבונות אנונימיים, קמפיינים עקיפים ויצרני תוכן עצמאיים, עולה בהרבה על קצב האכיפה והפיקוח. הבולשת הפדרלית והסוכנות האמריקאית לאבטחת סייבר ותשתיות התריעו שוב ושוב מפני מבצעי השפעה זרים, אך ברמת התודעה הציבורית האיום עדיין נתפס לעיתים רחוקות כבעיה מרכזית.

וזו אולי הסכנה האמיתית ביותר. מבצעי ההשפעה של רוסיה, איראן וקטאר שונים זה מזה בסגנון, באמצעים ובשפה, אך כולם נשענים על אותו עיקרון: לנצל את פתיחותה של החברה הדמוקרטית נגדה עצמה. חופש הביטוי, הפלורליזם התקשורתי, התחרות בין רעיונות והפיצול הפוליטי אינם נתפסים בעיני אותן מדינות כחוזקה שיש לכבד, אלא כהזדמנות שיש לנצל. הן אינן צריכות לשכנע את כל הציבור; די להן להעמיק חשד, לעודד קיטוב, לטשטש עובדות ולערער את תחושת המציאות המשותפת.

מה שנחשף בישראל הוא אפוא רק חלק מתמונה רחבה בהרבה. מי שמביט על המתרחש בארצות הברית מבין שמדובר כבר מזמן לא בעוד קמפיין תעמולה נקודתי, אלא במאבק אסטרטגי על תודעה, שפה ולגיטימציה. זהו מאבק שמתנהל לא רק בין מדינות, אלא גם בתוך חברות פתוחות, על היכולת שלהן לזהות מניפולציה, להתגונן מפניה ולשמר מרחב ציבורי המבוסס על עובדות, אחריות ואמון בסיסי. מלחמת המוחות כבר כאן. היא לא מתנהלת בעתיד, ולא בעולם בדיוני, אלא במסכים של כולנו, בכל יום מחדש