חקיקה נגד יהודים ונגד ישראל: כך הפכה מרילנד לזירת עימות אנטישמית חסרת תקדים

חמש הצעות חוק בבית המחוקקים של מדינת מרילנד — ובראשן היוזמה המכונה "לא בדולר שלנו" — מבקשות לאפשר נקיטת צעדים משפטיים נגד ארגוני צדקה התורמים לישראל. בקהילה היהודית מזהירים מפני תקדים מסוכן, אווירה עוינת ואף סממנים אנטישמיים — וטוענים כי מדובר במהלך ממוקד שמערער זכויות יסוד של אזרחים אמריקאים.

אנאפוליס, בירת מדינת מרילנד, אינה מזוהה בדרך כלל עם סערות פוליטיות חריגות. אולם בשבועות האחרונים הפכה העיר השקטה למוקד מתוח במיוחד, לאחר שבית המחוקקים המקומי החל לדון בשורה של הצעות חוק המעוררות זעם ודאגה עמוקה בקרב הקהילה היהודית. במרכז הדיון עומדת הצעת חוק אחת, חריגה במיוחד, הנושאת את השם "לא בדולר שלנו" — שם טעון המעביר מסר חד וברור עוד לפני קריאת סעיפיה.

 

היוזמה המכונה "לא בדולר שלנו" — מבקשות לאפשר נקיטת צעדים משפטיים נגד ארגוני צדקה התורמים לישראל. בקהילה היהודית מזהירים מפני תקדים מסוכן, אווירה עוינת ואף סממנים אנטישמיים — וטוענים כי מדובר במהלך ממוקד שמערער זכויות יסוד של אזרחים אמריקאים.

 

הצעת החוק, שמספרה 1184 בבית הנבחרים של מרילנד, מבקשת להסמיך את התובע הכללי של המדינה להגיש תביעות אזרחיות נגד ארגוני צדקה המעבירים כספים לישראל. עצם אזכורה המפורש של ישראל בנוסח החוק אינו נתפס בקהילה כצירוף מקרים, אלא כהצבעה ישירה על יעד פוליטי ומוסרי. מבחינת רבים, מדובר בניסיון חסר תקדים להכתים פעילות פילנתרופית לגיטימית ולהציב אותה תחת איום משפטי.

אלא שהיוזמה הזו אינה עומדת לבדה. לצידה מקודמות ארבע הצעות חוק נוספות, אשר לטענת גורמים בקהילה היהודית נושאות כולן אופי דומה — כזה המכוון, במישרין או בעקיפין, כלפי ישראל ותומכיה בארצות הברית. הצטברותן יוצרת, לדבריהם, תחושה ברורה של הסלמה: לא עוד ביקורת מדינית או מחלוקת פוליטית, אלא אווירה ציבורית עוינת, שבה זהות, זיקה ותרומה הופכות למוקד חשד.

הקהילה היהודית במרילנד, מהגדולות והמשפיעות בחוף המזרחי של ארצות הברית, מוצאת עצמה לפתע בעמדה מגוננת. אזור בולטימור ופרוורי וושינגטון מהווים בית לעשרות אלפי יהודים, שהיו לאורך שנים חלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי והפוליטי של המדינה. דווקא על רקע זה, התחושה כי מוסדות השלטון המקומיים מקדמים מהלכים הנתפסים כמכוונים נגדם — מטלטלת במיוחד.

מעבר להיבט הציבורי, עולה גם שאלה משפטית מהותית. עקרונות יסוד של המשפט האמריקאי, ובראשם חופש הביטוי המעוגן בתיקון הראשון לחוקה, מגנים על זכותם של אזרחים לתרום לגופים לגיטימיים, בארץ ובעולם. מומחים משפטיים מצביעים על קושי ברור: כיצד ניתן להצדיק הבחנה בין תרומה למדינה אחת לבין תרומה למדינה אחרת, מבלי להיקלע להפליה פסולה ולפגיעה בזכויות יסוד. גם אם יעמדו ההצעות במבחן החקיקה המקומי, לא ברור כלל אם ישרדו ביקורת שיפוטית.

אך עבור רבים בקהילה, עצם קידום ההצעות הוא כבר האירוע המרכזי. גם אם חלק מהן ייפסלו בעתיד, המסר הציבורי כבר נשלח: תרומה לישראל אינה עוד פעולה אזרחית לגיטימית בלבד, אלא נושא לבחינה, לביקורת ואף לאיום משפטי. בעיני מבקרים, זהו מדרון חלקלק — כזה שעלול להכשיר בעתיד צעדים חריפים יותר.

הרקע הרחב להתפתחויות הללו אינו מקרי. מאז אוקטובר 2023 נרשמה עלייה ניכרת בפעילות אנטי־ישראלית במוסדות אקדמיים ברחבי ארצות הברית. הפגנות, קריאות לחרם ולחץ פוליטי הפכו לחלק מהשיח הציבורי, ובמקרים רבים גלשו גם לזירות שלטוניות. מרילנד, כך נראה, היא אחת הנקודות שבהן המעבר מהפגנה לחקיקה מתרחש בפועל.

מול המציאות הזו, הקהילה היהודית אינה נותרת אדישה. ארגונים מרכזיים, ובהם הוועדה האמריקאית־ישראלית לענייני ציבור והפדרציות היהודיות, פועלים לגיוס תמיכה ציבורית ולחץ פוליטי. חברי קהילה נקראים לפנות לנבחריהם, להשתתף בדיונים ולהבהיר כי מדובר בעיניהם לא רק בסוגיה מדינית, אלא בפגיעה ישירה בזכויותיהם כאזרחים אמריקאים.

המשמעות הרחבה של ההתפתחויות במרילנד חורגת בהרבה מגבולות המדינה. אם ייווצר תקדים שלפיו תרומה לישראל הופכת לעילה להתערבות משפטית, גם אם זמנית או מוגבלת, הוא עלול להשפיע על מדינות נוספות ולהעמיק מגמה של דה־לגיטימציה. עבור רבים, זהו רגע מבחן — לא רק ליחסים עם ישראל, אלא לעקרונות הבסיסיים של חופש, שוויון וזכויות אזרח בארצות הברית.

במבט רחב יותר, הסוגיה הזו נוגעת בלב הדמוקרטיה האמריקאית: עד כמה היא מסוגלת להגן על מיעוטים, על חופש הביטוי ועל פעילות אזרחית חופשית — גם כאשר היא שנויה במחלוקת פוליטית. עבור הקהילה היהודית במרילנד, השאלה הזו כבר אינה תיאורטית. היא מתורגמת כעת למציאות יומיומית של מאבק, חשש — ונחישות שלא לשתוק.