חיל הנחתים מתקרב לאיראן: 5,000 לוחמים בדרך — והסיכוי לפעולה קרקעית גובר

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

הכוח כולל שתי קבוצות אמפיביות, שבמרכזן ספינות סער אמריקאיות ועליהן אלפי לוחמי נחתים, אמצעי לחימה, מסוקים, יכולות לוגיסטיות וכשירות לפעולה עצמאית מהים אל היבשה. בסך הכול מדובר בכ־5,000 לוחמים — מספר שאינו מעיד על פלישה רחבת היקף, אך בהחלט מצביע על היערכות לאפשרויות מבצעיות ממשיות.

הכוח כולל שתי קבוצות אמפיביות, שבמרכזן ספינות סער אמריקאיות ועליהן אלפי לוחמי נחתים, אמצעי לחימה, מסוקים, יכולות לוגיסטיות וכשירות לפעולה עצמאית מהים אל היבשה. בסך הכול מדובר בכ־5,000 לוחמים — מספר שאינו מעיד על פלישה רחבת היקף, אך בהחלט מצביע על היערכות לאפשרויות מבצעיות ממשיות.

רשמית, הפנטגון מסביר כי מטרת הפריסה היא לתמוך במאמץ לפתוח מחדש את מצר הורמוז ולהבטיח את חופש השיט. זהו יעד בעל חשיבות אסטרטגית עצומה. מצר הורמוז הוא אחד מצווארי הבקבוק הקריטיים של הכלכלה העולמית, ודרכו עוברת חלק ניכר מאספקת הנפט העולמית. כל שיבוש בו מטלטל מיד את מחירי האנרגיה, את הסחר הימי ואת שוקי העולם.

מאז פרוץ הלחימה, גברו האיומים על התנועה הימית באזור. כלי שיט מסחריים שינו מסלולים, חברות ספנות גילו זהירות גוברת, והחשש מהסלמה ימית הפך מוחשי. על הרקע הזה, וושינגטון מבקשת לשדר נחישות. אלא שהשאלה איננה רק מה היא אומרת — אלא מה היא שולחת.

יחידה אמפיבית של חיל הנחתים אינה כוח תצוגה. זהו כוח משימה שנבנה בדיוק עבור תרחישים של נחיתה בחוף עוין, תפיסת תשתיות חיוניות, פשיטות מהירות, חילוץ אזרחים והשתלטות על נקודות אסטרטגיות. מדובר בכוח גמיש, עצמאי ומהיר, שמסוגל לפעול גם ללא הישענות מיידית על בסיסים יבשתיים. זו בדיוק הסיבה שהפריסה הנוכחית מעוררת תשומת לב כה רבה.

מן הבחינה המבצעית, הכוח הזה מאפשר כמה תרחישים. הוא יכול לשמש להפגנת כוח ולהרתעה בלבד; הוא יכול לתמוך באבטחת נתיבי השיט; הוא יכול לאפשר חילוץ מהיר של אזרחים אמריקאים אם הלחימה תתרחב; והוא גם יכול לשמש תשתית לפעולה קרקעית מוגבלת — למשל תפיסת אי, נמל, מתקן חוף או שטח שממנו נשקף איום ישיר על התנועה הימית.

וזו הנקודה שמדאיגה אנליסטים צבאיים: לא משום שמדובר בהכרח בפלישה, אלא משום שהפריסה יוצרת יכולת. מרגע שהיכולת נמצאת בזירה, המרחק בין איום מרומז לבין שימוש בפועל הולך ומתקצר. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ אמנם אמר שאין לו "תוכניות מיידיות" לכוחות קרקעיים באיראן, אך באותה נשימה גם הבהיר שלא יחשוף את מהלכיו מראש. זו בדיוק הנוסחה שמגבירה את אי־הוודאות.

הבית הלבן יודע היטב עד כמה המונח "מגפיים על הקרקע" רגיש בפוליטיקה האמריקאית. מאז מלחמת עיראק, כל רמז למעורבות קרקעית במזרח התיכון מעורר מיד זיכרונות קשים, התנגדות ציבורית וחשש מהסתבכות שאין ממנה דרך חזרה. אלא שהמציאות הנוכחית מפעילה לחץ מסוג אחר: מצר הורמוז אינו רק עניין צבאי, אלא גם מבחן כלכלי ופוליטי. אם השיט באזור ימשיך להיפגע, ההשלכות יורגשו במהירות גם בתחנות הדלק וביוקר המחיה בארצות הברית עצמה.

לכן, הפריסה הנוכחית נושאת מסר כפול. כלפי איראן, היא נועדה להבהיר שוושינגטון מוכנה להסלים אם תידרש. כלפי העולם, היא משדרת שארצות הברית מתכוונת להגן על נתיבי הסחר. אבל בין שתי המטרות הללו מסתתרת גם אפשרות שלישית: שהמהלך כולו הוא שלב הכנה למבצע נקודתי, מוגבל בזמן ובהיקף, שנועד לשנות את המציאות בשטח מבלי להכריז על מלחמה קרקעית כוללת.

בשלב הזה, עדיין אין ודאות שזו הכוונה. אבל גם אין דרך להתעלם ממה שכבר ברור: כאשר ספינות סער אמריקאיות עמוסות נחתים מתקרבות לזירה, אין מדובר במהלך שגרתי. זהו רגע שבו האסטרטגיה מדברת דרך הים, דרך המסלול, דרך עצם הנוכחות.

חיל הנחתים כבר בדרך. השאלה כעת איננה אם וושינגטון רוצה להפעיל לחץ — אלא עד כמה רחוק היא מוכנה ללכת אם הלחץ לא יעבוד.