המצלמות שהרגו את ח'מינאי: כיצד הפך מערך המעקב שאיראן בנתה נגד עמה — לכלי הרצח המדויק ביותר בתולדות המודיעין הישראלי

במשך שנים השקיעה איראן משאבים עצומים בהקמת אחד ממערכי המעקב העירוניים הגדולים בעולם. עשרות אלפי מצלמות הוצבו בטהרן — בצמתים, בתחנות רכבת תחתית, בשווקים ובשכונות מגורים — במטרה לפקח על האוכלוסייה, לאכוף את חוקי המשטר ולדכא מחאה. אלא שב־28 בפברואר 2026 התברר כי המערכת שנועדה לשלוט באזרחים הפכה לכלי מעקב אחר ההנהגה עצמה.

על פי תחקיר המבוסס על מקורות בקהילת המודיעין ונתונים שהודלפו, ישראל הצליחה לאורך שנים לחדור למערך המצלמות האיראני. חלק ניכר מהמצלמות הוזרם לשרתים מחוץ לאיראן, ואפשר מעקב שיטתי אחר תנועות בכירים — כולל סביב מתחם ההנהגה בטהרן.

 

על פי תחקיר המבוסס על מקורות בקהילת המודיעין ונתונים שהודלפו, ישראל הצליחה לאורך שנים לחדור למערך המצלמות האיראני. חלק ניכר מהמצלמות הוזרם לשרתים מחוץ לאיראן, ואפשר מעקב שיטתי אחר תנועות בכירים — כולל סביב מתחם ההנהגה בטהרן.

 

המידע שנאסף לא היה גולמי בלבד. מערכות עיבוד מתקדמות ניתחו את הצילומים והפכו אותם למפת חיים מלאה: מסלולי נסיעה, דפוסי תנועה, זהויות מאבטחים ולוחות זמנים. כך נבנתה תמונת מודיעין מדויקת, שאפשרה לזהות הזדמנויות מבצעיות ברמת פירוט גבוהה במיוחד.

התקיפה שבה נהרג המנהיג העליון עלי ח'מינאי, כך לפי אותם מקורות, לא הייתה אירוע מקרי — אלא תוצאה של תהליך ממושך. התכנון החל חודשים קודם לכן, אך הואץ כאשר התברר כי בכירי המשטר צפויים להתכנס יחד באותו מקום ובאותו זמן.

הפריצות למערכות המעקב לא היו סוד. כבר בשנים קודמות פורסמו הדלפות ממצלמות אבטחה באיראן, כולל תיעודים מתוך בית הסוהר אוין ומאלפי מצלמות ברחבי הבירה. גם גורמים רשמיים בטהרן התריעו בפומבי כי מערכות המעקב אינן מאובטחות — אך צעדי תיקון משמעותיים לא ננקטו.

שורש הבעיה נעוץ גם בתשתית הטכנולוגית. בשל שנים של סנקציות, איראן נשענת על ציוד מיושן, מערכות לא מעודכנות ורכיבים שאינם עומדים בסטנדרטים מודרניים של אבטחת מידע. במצב כזה, חדירה למערכות אינה דורשת בהכרח יכולות יוצאות דופן — אלא התמדה וניצול חולשות ידועות.

לצד זאת, הבינה המלאכותית שינתה את כללי המשחק. במקום צוותים אנושיים שמנתחים שעות של חומרי וידאו, אלגוריתמים מסוגלים כיום לסרוק במהירות עצומה כמויות אדירות של מידע, לזהות דפוסים ולהצליב נתונים בזמן קצר. מה שבעבר דרש שבועות של עבודה — מתבצע כיום כמעט בזמן אמת.

המקרה האיראני ממחיש פרדוקס עמוק: מערכות מעקב שנועדו לחזק שליטה וביטחון פנימי עלולות להפוך לנקודת חולשה קריטית. ככל שהמדינה מתעדת יותר, כך היא גם חושפת יותר — לא רק את אזרחיה, אלא גם את עצמה.

השלכות האירוע חורגות בהרבה מגבולות איראן. מדינות רבות בעולם, במיוחד כאלה שהשקיעו בשנים האחרונות בתשתיות מעקב עירוניות, נדרשות כעת לבחון מחדש את רמת האבטחה של המערכות שלהן — ואת הסיכון הטמון בהן.

השאלה שנותרה פתוחה אינה רק כיצד התבצע החיסול — אלא מה המשמעות הרחבה יותר: בעולם שבו כל תנועה מצולמת, מי באמת שולט במצלמות — ולמי הן שייכות בסופו של דבר.