הפוליטיקאי המוסלמי שרץ לסנאט — ומי שעלה איתו על הבמה חושף הכל על מה שהוא באמת מייצג

באולם הרצאות באוניברסיטת מישיגן, מול קהל של מאות סטודנטים, בוגרים צעירים ופעילים פוליטיים, התקבל עבדול אל-סייד בהתלהבות יוצאת דופן. הקריאות מן הקהל, האנרגיה באולם והתחושה הכללית הזכירו יותר הופעה של כוכב רשת מאשר אירוע בחירות שגרתי. על הנייר, אל-סייד עדיין מפגר אחרי חברת הסנאט של מדינת מישיגן, מלורי מקמורו, במרוץ בפריימריז הדמוקרטיים לסנאט. אבל בעידן שבו פוליטיקה נמדדת גם ביכולת לייצר ריגוש, תשומת לב ותנופה, ברור שהוא מביא איתו משהו שמועמדים אחרים מתקשים לייצר.

אלא שהאירוע הזה לא עסק רק בהתלהבות. הוא עסק גם בבחירה פוליטית טעונה. אל-סייד חלק את הבמה עם חסן פייקר, סטרימר ואקטיביסט בעל השפעה גדולה ברשתות החברתיות, המזוהה עם ביקורת חריפה במיוחד כלפי ישראל ועם שיח שעורר לא פעם זעם בקרב גורמים יהודיים ופרו-ישראליים בארצות הברית. זו אינה בחירה שולית. בפוליטיקה, השותפים שאתה בוחר לעצמך אינם תפאורה. הם חלק מן המסר.

אל-סייד מציג את עצמו כמועמד של יוקר המחיה, של שירותי הבריאות ושל המעמד הבינוני. הוא מדבר על צעירים שאינם מסוגלים לקנות בית, על משפחות שנשחקות תחת יוקר המחיה ועל מערכת בריאות יקרה מדי. הוא מבקש להופיע כרופא שהפך לפוליטיקאי וכמי שמציע חלופה עממית לממסד הדמוקרטי. זהו קו פוליטי מחושב, והוא אכן מושך קהל צעיר ונלהב.

ההקשר של מישיגן חשוב במיוחד. במדינה חיה אחת הקהילות הערביות-אמריקאיות הגדולות בארצות הברית, במיוחד בדירבורן ובאזור המטרופוליני של דטרויט. מאז תחילת המלחמה בעזה, הפכה הסוגיה הישראלית-פלסטינית למרכיב פוליטי משמעותי במיוחד בזירה המקומית. אל-סייד, בן לקהילה המוסלמית ובעל היכרות עמוקה עם הדינמיקה הזו, יודע היטב למי הוא מדבר כאשר הוא בוחר לעלות לבמה כזו ועם מי. אל סייד מימין עם חסן פיקר משמאל.

אבל כאשר מועמד שמנסה למצב את עצמו סביב סוגיות כלכליות וחברתיות בוחר להופיע לצד דמות ציבורית כה שנויה במחלוקת, קשה לטעון שמדובר בפרט שולי. כאן בדיוק מתחילה השאלה האמיתית: האם מדובר במועמד שהמסר המרכזי שלו הוא כלכלי, אך בחירת השותפים שלו שגויה, או שהבחירה הזאת חושפת את המסר העמוק יותר שהוא מבקש להעביר.

ההקשר של מישיגן חשוב במיוחד. במדינה חיה אחת הקהילות הערביות-אמריקאיות הגדולות בארצות הברית, במיוחד בדירבורן ובאזור המטרופוליני של דטרויט. מאז תחילת המלחמה בעזה, הפכה הסוגיה הישראלית-פלסטינית למרכיב פוליטי משמעותי במיוחד בזירה המקומית. אל-סייד, בן לקהילה המוסלמית ובעל היכרות עמוקה עם הדינמיקה הזו, יודע היטב למי הוא מדבר כאשר הוא בוחר לעלות לבמה כזו ועם מי.

לכן, ההופעה לצד פייקר אינה רק ניסיון לגייס עוד חשיפה ברשת או להתחבר לדור הצעיר. היא גם איתות פוליטי ברור. היא אומרת משהו על הקהלים שאליהם אל-סייד מבקש לפנות, על הגבולות שהוא מוכן לטשטש ועל סוג בעלי הברית שהוא רואה כלגיטימיים.

מבחינת בוחרים יהודים, פרו-ישראלים או מתונים יותר במפלגה הדמוקרטית, זו נקודת מבחן של ממש. מועמד שמציג את עצמו כמי שממוקד בכלכלה ובחיי היום-יום של הבוחר, נדרש להסביר מדוע בחר להעניק לגיטימציה ציבורית לדמות המזוהה עם שיח כה קיצוני. משום שבשלב הזה, השאלה כבר אינה רק מה הוא אומר על יוקר המחיה, אלא גם מה הוא מוכן לנרמל בשם הפוליטיקה.

המרוץ עוד רחוק מהכרעה, והרבה עשוי להשתנות בחודשים הקרובים. מקמורו תמשיך למצב את עצמה כנציגה של הזרם הדמוקרטי המתון והממסדי. אל-סייד ימשיך לנסות לרכוב על אנרגיה של שינוי, כעס ציבורי והתלהבות של צעירים. אבל האירוע באן ארבור חידד אמת פוליטית פשוטה: לא רק המצע חשוב, אלא גם הבמה, ולא רק ההבטחות חשובות, אלא גם השותפים.

כעת, השאלה שבוחרי מישיגן יצטרכו לשאול את עצמם אינה רק מה עבדול אל-סייד מציע בתחום הכלכלה, הבריאות ויוקר המחיה. השאלה היא גם עם מי הוא בוחר לעמוד, ואיזה מסר הוא משדר כשהמצלמות פועלות והאולם מריע.