המרכז הישראלי מושיט יד לדמוקרטים — אבל יתכן שכבר מאוחר מדי

תל אביב — בפגישות שקטות, בשיחות טלפון זהירות ובמסרים המועברים דרך מתווכים, מנסים מנהיגי האופוזיציה בישראל להעביר לוושינגטון מסר פשוט: תנו לנו לנצח בבחירות, ונחזיר לכם את ישראל שהכרתם.

אלא שייתכן שהעולם שבו המסר הזה עוד עבד כבר איננו. במשך עשורים נשענה ישראל על תמיכה רחבה משתי המפלגות בארצות הברית. כיום, הקשר הזה מתערער במהירות — ובעיקר בתוך המפלגה הדמוקרטית.

בכיר באופוזיציה הגדיר את האתגר בפשטות: בשלב הראשון, המטרה אינה לשכנע את השמאל הפרוגרסיבי, אלא לעצור את אובדן המתונים. לפני שמנסים לדבר עם אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, אמר, צריך להבין איך מחזירים דמויות כמו ראם עמנואל.

נתונים שפרסם מרכז המחקר פיו מצביעים על שינוי חד: שיעור הדמוקרטים והמזדהים עמם הרואים את ישראל באופן שלילי עלה באופן דרמטי בשנים האחרונות. עבור מי שמאמין בחשיבות הברית הדו־מפלגתית, זו אינה תנודה זמנית אלא מגמה מדאיגה.

ביום ראשון הכריז יאיר לפיד, יו"ר יש עתיד, על איחוד פוליטי עם נפתלי בנט תחת השם “יחד”. המהלך נועד להגדיל את סיכויי האופוזיציה להחליף את בנימין נתניהו בבחירות הקרובות. אך הוא גם חושף סתירה עמוקה: בנט, אחד הפוליטיקאים הפופולריים בישראל, מתנגד בעקביות להקמת מדינה פלסטינית — עמדה שמקשה מאוד על חידוש האמון מול חלקים רחבים במפלגה הדמוקרטית.

בכיר באופוזיציה הגדיר את האתגר בפשטות: בשלב הראשון, המטרה אינה לשכנע את השמאל הפרוגרסיבי, אלא לעצור את אובדן המתונים. לפני שמנסים לדבר עם אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, אמר, צריך להבין איך מחזירים דמויות כמו ראם עמנואל.

אבל גם שם הקרקע כבר אינה יציבה. עמנואל, שבעבר היה ממקדמי התמיכה הביטחונית בישראל בממשל ברק אובמה, אמר לאחרונה כי ישראל אינה צריכה להמשיך לקבל כספי נשק מהציבור האמריקני. לא כאמירה אנטי־ישראלית, לדבריו, אלא כביטוי לתסכול עמוק.

השינוי מורגש גם בסנאט. רוב גדול מקרב הסנאטורים הדמוקרטים תמך לאחרונה במהלך לחסימת מכירות נשק לישראל — צעד שבעבר היה כמעט בלתי נתפס. רבים מהם הדגישו כי התנגדותם מכוונת לממשלת נתניהו ולא לישראל עצמה, אך ההבחנה הזו מיטשטשת בציבור הרחב.

הסנאטורית ג'ין שאהין, דמוקרטית ותיקה מניו המפשייר שנחשבה במשך שנים לידידת ישראל, ניסחה זאת בחריפות: התנהלות ממשלת נתניהו, לדבריה, פגעה קשות בתמיכה הדו־מפלגתית ההיסטורית בישראל ועוררה דאגה עמוקה בקרב דמוקרטים.

אך הבעיה אינה מסתכמת בנתניהו. ישראל עצמה זזה ימינה במשך שנים — בעקבות הדמוגרפיה, קריסת תהליך השלום, והטראומה הלאומית של 7 באוקטובר. מפלגות השמאל הציוני, שפעם היו כוח מרכזי, נאבקות כיום על עצם קיומן. מרצ נעלמה מהכנסת, העבודה הצטמקה, והאיחוד ביניהן נולד בעיקר מתוך צורך הישרדותי.

גם מפלגות המרכז מאבדות גובה. החלל הפוליטי שנוצר אינו מתמלא בכוחות ליברליים חדשים, אלא לעיתים בדמויות שמגיעות מן הימין. לכן, גם אם נתניהו יעזוב, השאלה בוושינגטון תהיה לא רק מי עומד בראש הממשלה — אלא לאן ישראל כולה הולכת.

אילן גולדנברג, מבכירי ארגון ג׳יי סטריט, סבור כי החלפת נתניהו תיצור הזדמנות, אך לא תספיק לבדה. לדבריו, ממשלה חדשה תידרש למעשים ברורים: ריסון אלימות מתנחלים ביהודה ושומרון, שיפור ממשי של תנאי החיים ברצועת עזה, והעדפת מהלכים דיפלומטיים על פני עימותים צבאיים ישירים.

גם דליה שיינדלין, אסטרטגית פוליטית ומומחית דעת קהל מתל אביב, מצביעה על פרדוקס עמוק: בישראל הולך ומתחזק הנרטיב שלפיו הדמוקרטים הפכו כולם לאנטי־ישראלים, בעוד שבארצות הברית הולכת ומתבססת התחושה שישראל התרחקה מערכי הדמוקרטיה הליברלית.

זהו האתגר האמיתי של המרכז הישראלי. לא רק לנצח בחירות, אלא לשכנע בעלת ברית ותיקה שעדיין קיימת כאן ישראל אחרת — דמוקרטית, אחראית ומחויבת לקשר עם המערב הליברלי.

השאלה כבר אינה רק אם תקום ממשלה בלי נתניהו. השאלה היא אם בוושינגטון עדיין מאמינים שזה יספיק.