אזיקים בשם האל: רבנים נעצרו מול רשות ההגירה — והציתו מלחמה על זהות יהודית

ביום חמישי השבוע עמדו עשרה רבנים ושני אנשי כמורה נוצרים מול משרדי רשות אכיפת ההגירה והמכס במנהטן — הגוף הפדרלי הידוע בראשי התיבות אייס — והמתינו במכוון למעצרם. הם לא ניסו להתחמק. להפך. בידיהם אחזו שופרות ושלטים שעליהם נכתב: "יהודים דורשים: אייס החוצה".

הם נעצרו.

במקביל, במרחק של מאות מטרים משם וב־17 מוקדים נוספים בעשר מדינות ברחבי ארצות הברית, התקיימו הפגנות סולידריות. מאות יהודים ובני בריתם קראו לקיצוץ תקציבי רשות אכיפת ההגירה, לעצירת הגירושים ההמוניים, ולבחינה מחודשת של מדיניות ההגירה של ממשל דונלד טראמפ — מדיניות שלטענתם עומדת בניגוד לערכי יסוד יהודיים.

רבנים, חלקם מבוגרים, עומדים עם שופרות מול מוסד שלטוני ומושיטים ידיים לאזיקים — זהו דימוי טעון, כמעט תנ"כי בעוצמתו. הוא אינו מדבר רק בשפה פוליטית, אלא בשפה של זיכרון, זהות ושליחות. עבור מובילי המחאה, זהו מסר מוסרי חד; עבור מבקריהם — ייתכן שמדובר במהלך מניפולטיבי המנצל סמלים דתיים להשגת השפעה פוליטית.

מאחורי יום המחאה עמד הארגון היהודי הפרוגרסיבי "בנד דה ארק" ("כופף את הקשת"), המגדיר עצמו כתנועה הפועלת למען צדק חברתי ושוויון. מנכ"לית הארגון, ג'יימי ברן, כינתה את האירוע "יום פעולה יהודי היסטורי" והצהירה כי מטרתו לקדם חזון של "ארץ מובטחת לכולם" בתחומי ארצות הברית.

לטענת הארגון, הרפובליקאים בקונגרס מתכננים להגדיל את תקציבי האכיפה בכ־140 מיליארד דולר נוספים, במסגרת הליך פיוס תקציבי, מעבר ל־170 מיליארד שכבר אושרו. לדבריהם, מדובר בהסטת משאבים חיוניים מתחומי הבריאות והרווחה לטובת מדיניות אכיפה קשוחה.

הבחירה של הרבנים להיעצר אינה מקרית. מדובר בפעולה של הפרת חוק אזרחית — כלי מחאה המזוהה עם מאבקים היסטוריים בארצות הברית, ובהם התנועה לזכויות האזרח בשנות השישים, וכן מאבקים יהודיים למען חירות יהודי ברית המועצות. עבור המשתתפים, מדובר בהמשך ישיר למסורת של מחויבות מוסרית.

אלא שהמחאה הזו אינה מאחדת — היא מפלגת.

הקהילה היהודית-אמריקאית מצויה כיום בעיצומו של קרע עמוק סביב סוגיית ההגירה. מצד אחד ניצבים ארגונים ופעילים הרואים בגירושים ובהפרדת משפחות ביטוי למדיניות בלתי מוסרית, המזכירה — בעיניהם — פרקים אפלים בהיסטוריה היהודית. עבורם, המחאה אינה רק פוליטית אלא דתית: מצווה הנובעת מהציווי "ואהבתם את הגר".

מן העבר השני עומדים יהודים רבים — בהם שמרנים, ציונים ואחרים — הסבורים כי למדינה זכות ואף חובה לאכוף את חוקיה ולהגן על גבולותיה. בעיניהם, השימוש בערכים יהודיים כדי לתקוף מדיניות ממשלתית הוא עיוות של המסורת לצרכים פוליטיים.

הוויכוח אינו תיאורטי בלבד. הוא מתנהל בבתי כנסת, בבתי מדרש וברשתות החברתיות, ולעיתים חוצה קווים משפחתיים וקהילתיים. השאלה מה מחייבת היהדות ביחס למהגרים אינה זוכה לתשובה אחת ברורה — והיא משקפת את המתח בין מוסר אוניברסלי לבין ריבונות מדינתית.

ובתוך כל זה, יש גם ממד סמלי שקשה להתעלם ממנו.

רבנים, חלקם מבוגרים, עומדים עם שופרות מול מוסד שלטוני ומושיטים ידיים לאזיקים — זהו דימוי טעון, כמעט תנ"כי בעוצמתו. הוא אינו מדבר רק בשפה פוליטית, אלא בשפה של זיכרון, זהות ושליחות. עבור מובילי המחאה, זהו מסר מוסרי חד; עבור מבקריהם — ייתכן שמדובר במהלך מניפולטיבי המנצל סמלים דתיים להשגת השפעה פוליטית.

כך או כך, האירוע הסתיים במהירות יחסית. העצורים שוחררו, ההפגנות התפזרו, והדיון הציבורי עבר לשלב הבא. הקונגרס ימשיך לדון בתקציבים, ומדיניות ההגירה לא תשתנה בן לילה.

אך נדמה כי משהו עמוק יותר כבר התרחש. סוגיית ההגירה בארצות הברית חדלה להיות ויכוח מדיני בלבד — והפכה לשדה עימות על זהות יהודית, על זיכרון היסטורי ועל אחריות מוסרית.

השאלה שנותרה פתוחה אינה רק מהי המדיניות הנכונה, אלא מהי חובתם של מי שכבר מצאו בית — כלפי אלה שעדיין מחפשים אותו.